סליחה....קצת פרופורציות בבקשה! (סיפור עם סוף טוב ומוסר השכל)

"בה-בה"

השבוע היה לי שבוע מלא בפעילויות, כל כך מלא שהייתי חייב לבנות לו"ז מסודר עד רמת השעה כדי שאוכל לחבר את כל החלקים וויתרתי על כל מה שלא דחוף והתמקדתי רק במה שהיה הכי הכי דחוף....

כל זה היה טוב ויפה ונכון עד יום שישי בצהרים בו הבת שלי (בת ה-5) שסבלה מחום קל התחילה לדבר באופן לא ברור. לא ענתה לעניין. לא זיהתה לא את אמא ולא את אבא, לא ידעה איך קוראים לה וכשהצבעתי על האופנים ושאלתי אותה "מה זה?" היא ענתה לי "בה-בה" וכך תוך דקות היא החליטה לאבד את ההכרה....

זה המשיך בנסיעה מאוד מהירה לכיוון בית חולים. מעבר לניידת טיפול נמרץ באמצע הדרך. מעבר לחדר הלם במחלקת ילדים ברמב"ם ו-5 שעות של המתנה עד שהקטנה התעוררה, פתחה את העיניים ואמרה "אמא".

ברגעים האלו ביום שישי בצהריים גיליתי כמה עובדות מעניינות:

1.      לא יאומן כמה מהר אפשר לנסוע אפילו באוטו היברידי ואפילו כשיש פקקים כשנוסעים בדרך לבית חולים
2.      ברגע הזה כל שניה נעשית חשובה מצד אחד ומצד שני הזמן מאבד כל משמעות
3.      כל מה שדחוף, אבל ממש ממש דחוף, סובל דחייה בלי שום בעיה בכלל
4.      אמונה במחשבות יכולה להיות מכאיבה מאוד. ברגע שמפסיקים להאמין במחשבה העולם הופך להיות פשוט מושלם (ועל כך בהמשך)


רגעים כאלו הם בעיני המורים הגדולים של פרופורציות בחיים, כשמסך המציאות אותה אנחנו מכירים נקרע ואנחנו חווים את האמת כפי שהיא.
גורדגייף כותב בספרו "סיפור בעל זבוב לנכדו" שבני האדם איבדו ידע חושב מאוד שבגללו הם מבלים את חייהם בסבל. הם שוכחים שהחיים הם סופיים ויום אחד כולנו לא נהיה כאן יותר....


כך כשאני מסתכל על הקטנטנה שלי ללא הכרה מחוברת לכל המכשירים עם כל הרופאים והאחיות והתרופות והמזרקים מסביב ראיתי איך המחשבות מתחילות לתקוף אותי. תמונות מפחידות על העתיד ומה יקרה ואיך יהיה...לקחתי נשימה עמוקה ובחרתי להתמקד ברגע הזה ממש.

אנשים שואלים אותי איך אני מרגיש ומשתמשים במילה "סיוט" ו-"נורא" ואני מצידי לא מצליח להתחבר למילים האלו.

זו אכן חוויה שאשמח מאוד לא לחזור עליה. תודה.
ואני יותר ממאושר שהחיים לא בחרו לאתגר אותי ואיפשרו לי לחזור לשגרה המבורכת שלי ושלנו, אך מבעד לכל הדברים האלו, תוך כדי התבוננות בבת הקטנה שלי, שם על מיטת בית החולים הרגשתי בפנים שהכל בסדר. שמה שלא יקרה הכל בסדר...

כי ברגע שהפסקתי להאמין במחשבות שלי. הכל היה פשוט מושלם כמות שהוא. האחיות ידעו מה לעשות והרופאים הסתובבו סביב והחמצן זרם וצבע העור של הבת שלי היה פשוט מושלם והמדדים היו תקינים והבדיקות חזרו כולנו אחת אחר השניה והיו מצויינות. והמשפחה התגייסה ובאה לעזור וכולם עטפו אותנו בהרבה אהבה וכולם גילו שפתאום יש להם זמן...הכל היה פשוט מושלם...


אז מה קרה בהמשך?
כשהבת שלי התעוררה ואחרי שעצרנו את נשימתנו ווידאנו שהיא מזהה את כולם ויודעת מי היא ומה היא, סיפרנו לה גם מה קרה לה ושאלנו אותה שאלות כדי להרגיע את עצמנו שהקטנה שלנו אכן חזרה (אחת השאלות הראשונות היתה "מה ההבדל בין טלסקופ למיקרוסקופ?" – שהעלתה חיוך על הפנים של כולנו).

בילינו עוד כמה ימים בבית חולים (כפי שאמרתי פתאום יש זמן ואני נהנתי להיות לבד רק אני והבת שלי ולשחק קלפים ולראות סרטים – היה ממש כייף)

ו....חזרנו לשגרה של החופש הגדול...

מה עוד קרה בהמשך?
בעיקר הכרת תודה עמוקה על החיים שלנו ועל השיגרה שלנו ועל הילדים שלי ועל המשפחה שלי ועל הסביבה שעטפה אותנו בהמון תמיכה ואהבה.
וכמו שאמרה לי תלמידה מאחת הקבוצות שלי: באמצע הלילה כשהבת שלי מעירה אותי ולא נותנת לי לישון אני מודה לאלוהים שיש לי בת בריאה שמעירה אותי בלילה....
 
וגם... יש לנו כמה בדיחות פרטיות במשפחה. כששאלתי את הבת שלי לפני כמה ימים שאלה. היא הסתכלה אלי בעינים חייכה ואמרה לי "בה-בה"

ושאלה לסיום
האם אמרתם למי שקרוב אליכם שאתם אוהבים אותו היום?
האם ביקשתם סליחה או סלחתם למישהו קרוב?
האם כשאתם מסתכלים על הבעיות שלכם מזווית קצת אחרת גם אתם יכולים לראות שהכל בדיוק בדיוק כפי שהוא צריך להיות?

קצת פרופורציות....

ירון ספקטור – מורה למודעות, צמיחה והעצמה
בוגר ביה"ס הבינ"ל של ה"עבודה" של ביירון קייטי.
מורה ומטפל מוסמך ביוגה ושיאצו. M.Sc תואר שני ומרצה באקדמיה
אתר:http://www.ToSimplyBe.com
אימייל: info@ToSimplyBe.com
חפשו אותי גם בפייסבוק!

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
"העבודה" של ביירון קייטי