סיכום אירוח: הפסיכולוגית יעל דורון

שלום חברים אני שמחה להיות איתכם היום. דפדפתי לאחור, וראיתי שיש לכם כאן קהילה חמה ותומכת. כשמתחילים לחשוב על פרק ב', או להיות בתוכו, עולות שאלות, משאלות וגם לא מעט חששות: איך לעשות שזה לא יתפקשש הפעם? איך לומדים לא ליפול לבורות של הפרק הראשון? האם אפשר להצליח במקום שפעם נכשלנו? אני אשמח אם תרצו לשתף אותנו בנסיונכם בדרך אל פרק ב' או במהלכו. אם יש לכם שאלות או שאתם רוצים לשתף במחשבות והרהורים - אני אשמח לשמוע ולהגיב. אני מבינה שזה האירוח הראשון בפורום שלכם מאחלת לנו להנות ביחד *** לאחר שנה מיום הגירושים היכרתי בן זוג,והקשר בינינו נהדר,אני גרושה + 2 ילדים,הוא רווק. אנו גרים יחד כבר חצי שנה, זה לא פשוט ,אך בהחלט היחסים בריאים,עם תחושה אמיתית של אהבה,יציבות וביטחון. בתי בת 10 וחצי,והילד בן 6 וחצי. הבעיה היא שהילדה מיתביישת להודות בפני חברותיה שבן זוגי הוא אינו אביה בעצם,היא מסתירה,כשמגיעה חברה אז בתי אומרת שזה הדוד שלה, הקשר בין בתי לבן זוגי הוא נהדר כשלעצמו. אך המצב מביך אותה,מה עושים? - לא סיפרת מה קורה עם בעלך לשעבר. האם בנה לעצמו משפחה? האם גם הוא מאושר ו"משוקם"? אני שואלת, כי הרבה פעמים הקושי של ילדים לקבל את החבר החדש של אמא, נובע מאיזה סוג של "הגנה" שהם מגינים על אבא שלהם, במיוחד אם הוא לא כל כך הצליח כמו אמא... הסבר אפשרי נוסף קשור לגילה של הילדה. הבן הקטן שלך עדיין קטן מדי, אבל הגדולה כבר בת 10 וחצי - מבינה עניינים. עוד מעט אפילו מתחילה את גיל ההתבגרות. בגיל הזה הילדות/נערות מגיבות מאד קשה לרמזים למיניות של מבוגרים (אופייני לשמוע קריאות "איכס" כשהן רואות על מסך הטלויזיה זוג מתנשק). זו תופעה טבעית, קשורה לגיל שלהן, שתחלוף עם הזמן. אבל בנתיים הן נבוכות ומבוישות. לכן, יכול להיות שלא כל כך נח לבת שלך לראות בבית סימני אהבה וקירבה (במיוחד אם היא לא זוכרת כאלה בינך לבין אבא שלה). כשאתם לבד בבית - זה עוד איכשהו בסדר. אבל מול חברות - זה אולי קשה יותר, ולכן היא מעדיפה לא להכנס לפרטים ולא לדייק בטיב היחסים בין הגבר הזה לאמא שלה... אל תדאגי, זה אמור לחלוף עם הזמן. כל זמן שהאוירה בבית אוהבת, חמה ובעיקר יציבה - זה יעזור לה לקבל את הקשר ואת החבר החדש שלך. לאט לאט תרגישי איך זה משתפר. *** אני גבר גרוש (+1) שהחל פרק ב' בחיים וגר ביחד עם בת זוג חדשה (גרושה אף היא) ולה בת בגיל 8 וחצי. יחסי עם בתה טובים למדי, ואני משתדל להרעיף עליה אהבה, עם זאת משתדל לא להיות רך מדי, ולמלא את תפקיד האב בבית באופן הטבעי ביותר (להיות רך כשצריך אך גם לכעוס ולהעמידה במקומה כשנדרש). עם זאת אני עדיין מוצא עצמי פעמים רבות "מפחד" לכעוס כשצריך, וזאת משום שהיא נוטה בקלות להיעלב ולחשוב שאני כועס עליה, אפילו גם כאשר בפועל אינני כועס (מספיק טון דיבור שאיננו "מלטף" או טון דיבור ענייני בכדי שהיא תחשוב שאני כועס עליה). אנו ביחד כבר יותר משנתיים, ואביה הביולוגי ממלא תפקיד שולי בחייה. אני מרגיש את הצורך שלה באהבת אב ואף ומשתדל למלא זאת, אולם לא תמיד הדבר מספיק בעיניה. בימים שבתי (הקטנה יותר) נמצאת אצלנו (אחרי יומיים שלושה שלא ראיתיה), הבת הגדולה מקנאה אם היא רואה שאני מקדיש לקטנה יותר זמן, ונוטה לכעוס יותר. כיצד עלי לנהוג ? מצד אחד אינני רוצה לפגוע בגדולה ? מצד שני אינני רוצה לפגוע ולהחסיר מהקטנה ? מצד שלישי אינני רוצה להיות רך מדי ולהרגיש כאילו תמיד אני מהלך על ביצים שבירות. - אני שומעת עד כמה אתה ער ורגיש לילדתה של בת זוגך, לצרכיה ולקשיים שלה - ורוצה להגיד לך שיש לזוגתך מזל שמצאה בן זוג כזה, מתחשב, רגיש ואכפתי. שנתיים - זה נשמע כאילו עבר המון זמן. אבל במושגים של גירושין עבור ילדה בת שמונה וחצי - זה זמן די קצר. מדובר על ילדה די גדולה, בגיל שכבר זוכרים איך היה פעם, ומבינים מה קורה מסביב. בגיל הזה, לוקח זמן עד שמסתגלים לגירושין, לבניית הבית החדש, לשילוב של ילדה קטנה שפתאום הופכת ל"חצי אחות" בבית... זה מורכב ולכן דרוש עוד זמן ועוד מידה רבה של סבלנות מצידך ומצד זוגתך. השאלה איך לפסוע בין הטיפות, ולהצליח למלא את הצרכים של שתי הבנות (וגם את שלך ושל זוגתך) היא מורכבת ותלויה בעיקר בשניכם - שני ההורים. אם תצליחו ליצר חזית אחידה, מסר ברור ואמירה חד משמעית לגבי הקשר שלכם והיחס שלכם לבנות - זה יעזור לכל הצדדים. מותר בהחלט לפנק את הקטנה שמגיעה לעיתים יותר רחוקות, וזקוקה ל"שעות אבא". מותר גם להבין ללבה של הגדולה שמקנאה.. זה טבעי. אם אפשר לעזור לך לייצר קצת "שעות איכות" לבד עם הקטנה, כשהגדולה בנתיים עם אמא שלה - זה מצוין. אף אחד לא אמר שהן צריכות להיות כל הזמן ביחד. צריך לזכור שלמרות שאתם בחרתם אחד בשניה, הן לא בחרו להיות אחיות. המציאות נכפתה עליהן - ולכן זה טבעי ונורמלי שיהיה לשתיהן קצת קשה. בימים שבתך איננה בסביבה - אלה הימים לבסס את הקשר שלך עם בתה של זוגתך. בגיל שמונה ילדות נבונות מאד ואפשר לדבר אליהן ממש כמו מבוגרות. את מה שהסברת לי (על הטון הענייני שאינו כועס) אתה יכול להסביר גם לה. יקח לשניכם עוד זמן - אבל נראה לי שהכיוון שלך נכון, ובסופו של דבר תצליחו במערכת היחסים הזו. *** בהנחה שאישה התגרשה קיבלה משמורת על ילדיה והחלה לצאת עם גבר אחר, איך מספרים את זה לילדים? - את שואלת את "שאלת מליון הדולר" - איך מספרים לילדים שהתחלת לצאת עם גבר אחר? מעניין שהזכרת בשאלה שהאשה קיבלה משמורת על ילדיה. האמת היא שהבעיה קיימת גם אם יש חזקה משותפת וגם אם המשמרות אצל האב. בכל מקרה מגיע רגע שבו השאלה עולה - מתי ואיך מספרים לילדים? זה מאד תלוי בגיל של הילדים. אם מדובר על תינוק או ילד מאד מאד קטן - אין טעם לערב אותו בתחילת הקשר, ואפשר לדחות את זה עד שהיחסים עם הגבר מאד מבוססים, ובטוחים שמדובר על קשר רציני. אבל אם מדובר על ילדים גדולים יותר, שמכירים היטב את ההרגלים של אמא שלהם, ומתחילים לשאול שאלות ולבדוק - כדאי לספר כבר בשלב מוקדם יותר. אין סיבה להציג את הבחור לילדים אם את עדיין לא בטוחה שהוא רציני. אין גם סיבה להכניס אותו הביתה בשעות הערות שלהם.... כדאי לקחת את הזמן. אבל מותר לספר להם באופן כללי שאת מתראה עם מישהו, מחפשת, או אפילו מצאת.... אם את מאמינה שזו זכותך לחפש את האושר שלך, לחפש לך חבר, ולהיות שוב שמחה - תוכלי להעביר את המסר בצורה יעילה גם לילדים. מתי מתחילות בעיות? כשהאשה לא בטוחה שבאמת מגיע לה, או כשהיא רדופה רגשי אשמה כלפי הילדים (בגלל הגירושין, התקופה שהיתה לפני, בעיות כלכליות שנוצרו וכולי וכולי). כשמספרים לילדים על הקשר החדש - צריך לזכור להתאים את הסיפור לילד, לגיל שלו, למצבו הנפשי, למצב של אבא שלו, להסטוריה של הגירושין, ולתחושת הבטן שלכן... אבל לא להתבלבל ולחשוב שאם את מאושרת מהקשר, זה אומר אוטומטית שגם הילד שלך יהיה מאושר, או יאהב את החבר החדש. זה ממש לא הכרחי... אני בטוחה שאמרתי כאן דברים שכולנו ידענו קודם, אבל בעיקר מה שרציתי לומר היה שחשוב בצמתים האלה להפעיל את המודעות שלנו - כדי לא להזיק בלי כוונה. *** הכיצד תגיבי על בעל שלא מסוגל להבין כי הכל הסתיים יש הסכם ואנחנו לפני בית הדין הרבני.. הוא מטריד אותי ומבקש שנעשה עוד נסיון קצתי ומאסתי בנסיונות מזה שלושים שנה.. בבקשה הנחי אותי הכיצד לנהוג - אם אכן אתם מנסים כבר שלושים שנה ללא הצלחה - אפשר להבין למה מאסת בנסיונות, קצת בהשתדלויות, וכל מה שמתחשק לך עכשיו זה לחתוך, וכמה שיותר מהר.... אבל לפעמים נדמה לנו שניסינו וניסינו - למרות שלא באמת ניסינו עד הסוף. האם דיברתם על הדברים באמת עד הסוף (אני לא שואלת אם רבתם, אלא אם דיברתם...)? האם ניסיתם שיטות שונות על מנת לשפר את הקשר? האם הלכתם ליעוץ זוגי? האם נתתם לעצמכם צ'אנס אמיתי? .... אן התשובה לכל השאלות היא כן - כנראה שבאמת אין מה לעשות. אבל אם את מרגישה בתוך תוכך, שאולי בכל זאת היה אפשר לתת עוד נסיון נוסף - כדאי לעשות אותו. תמיד אפשר לחתום על ההסכם. תמיד אפשר להתגרש בבית דין רבני... יש מעט מאד הזדמנויות בהן אפשר באמת באמת לעבוד ולתקן את הדברים. האם מיציתם את ההזדמנויות הללו? *** איך מספרים לילדים, ובייחוד לילדים קטנים, שאבא ואמא החליטו להתגרש? - הנה עוד שאלה טובה שאני אענה עליה בתשובה המעצבנת "תלוי".... האמת היא שיש כמה קוים מנחים, אבל כל מקרה תמיד לגופו. הדרך בה מספרים לילדים קשורה לקשר בין ההורים: האם הם במצב שהם מסוגלים לשבת יחד ולדבר עם הילדים? אם כן, זה עדיף מאשר שרק אחד מהצדדים מביא את הבשורה בשם האחר.... אבל לא תמיד זה מתאפשר. הדרך בה מספרים לילדים קשורה גם לגילאי הילדים: אם הילדים פחות או יותר באותו גיל, עדיף לאסוף אותם יחד ולדבר איתם באותה הזדמנות. אבל אם יש פערים, למשל ילדה מתבגרת וילד קטן - צריך לספר לכל אחד לחוד, ולאפשר לכל אחד לשאול ולהגיב לפי הגיל והנקודה ההתפתחותית בה הוא נמצא. כדאי להכין את השיחה הזו מראש. להחליט מה אומרים וגם לחלק תפקידים - כל אחד יגיד חלק מהדברים. כמה נקודות חשובות מאד: 1. כל תגובה של הילדים לשיחה הזו תיחשב נורמלית. יש ילדים שיגיבו בבכי, אחרים בצעקות, חלק בתחנונים, ואחרים באדישות. הכל נורמלי. יש לצפות לתגובת נוספות שיתעוררו בשלב מאוחר יותר, אחרי שקולטים את המסר. צריך לאפשר לילדים להמשיך לדבר, לשאול ולחקור גם אחרי שהשיחה ,"הרשמית" הסתיימה. 2. חשוב מאד להדגיש במהלך השיחה שהפרידה לא קשורה לילדים, משהו שהם עשו, אמרו או לא עשו ולא אמרו. הרבה ילדים מפתחים אמונת שווא כאילו היו יכולים למנוע את הגירושין, או שהגירושין מתרחשים בגללם. כדאי לחזור על המסר הזה כמה פעמים במהלך השיחה "אנחנו לא נפרדים בגללכם. אין לכם שום קשר לפרידה". 3. חשוב להסביר לילדים שאהבת ההורים לא מסתיימת עם הגירושין ולא תלויה בהן. "אבא נשאר אבא ואמא נשארת אמא שלך לכל החיים. תמיד נהיה כאן עבורך". גם על המסר הזה כדאי לחזור יותר מפעם אחת. 4. אם ידוע כבר מה יקרה בעתיד - סידורים טכניים, כמו איפה אבא יגור, באיזה ימים הילדים ישנו איפה, איך יתחלקו החדרים וכולי וכולי - כדאי להגיד אותם כבר בשיחה הזו. מידע נותן בטחון. מהסיבה הזו, אם עדיין לא ברורים חלק מהפרטים, שווה לדחות את השיחה עד אחרי שיש ודאות. אם, למשל, הדירה של אבא כבר מוכנה - כדאי לקחת את הילדים בסוף השיחה לשם, על מנת להראות להם איפה הוא יתגורר והיכן יפגשו אותו (לילדים קטנים - כדאי להביא צעצוע מהבית לשם, ולהכין שם איזה מחבוא ממתקים, לפגישה הראשונה עם הבית החדש). גם אם לא נעזרתם במגשר או מטפל במהלך הגירושין, כדאי ללכת ליעוץ חד פעמי על מנת להתכונן לשיחה הזו. זו שיחה מאד חשובה שעושים רק פעם אחת בחיים - והילדים תמיד תמיד יזכרו אותה. לכן, אי אפשר להמעיט בחשיבותה. זו שיחה קריטית! *** אני זוכר שקראתי כתבה בה נאמר שזה דווקא מגדיל את הסיכוי שהזוג יפרד... מצד שני - אני גם נוטה לחשוב שהעובדה שלזוגות דתיים אסור לחיות ביחד לפני הנישואין מונעת מהרבה מהם להיווכח ש"זה לא זה" לפני שמאוחר מדי (ולראיה חבר דתי שהתגרש אחרי כשנתיים). מה את אומרת? - לעניות דעתי, בפרק ב' , חשוב שבעתיים לגור יחד לפני שמתחתנים. במיוחד אם מעורבים בקשר ילדים מצד אחד משני בני הזוג או שניהם גם יחד. מאחר שמדובר על מערכת מורכבת, עם הרבה אנטרסים לכל הצדדים וקשיים לא מעטים - כדאי לבדוק את זה "על רטוב" לפני ההסכמים, הטקסים והמתנות.... הרבה זוגות בפרק ב' מוותרים לגמרי על חתונה, או מצמצמים אותה (בהשוואה לחתונות של פרק א' שבדרך כלל יותר ראוותניות). אנשים מגיעים לפרק ב' הרבה יותר מפוקחים, אבל גם הרבה יותר מצולקים מאשר בפרק הראשון, ולכן חשוב לתת את הזמן והמרחב ולבדוק את התחושות טוב טוב... כדי לא לשוב וליפול באותם בורות (או ואריאציות שלהם) של פרק א'. שאלת המשך: תודה. אני דווקא שואל יותר לגבי חלק א'... - לעניות דעתי האישית מאד, גם לפני פרק א' עדיף להתגורר יחד לפני הנישואים, על מנת לראות איך זה עובד, איך זה מרגיש בחיי היומיום ולא רק ב"יציאות". נדמה לי שיש הטיה במחקרים שנתקלת בהם ואומרים שאחוז הגירושין עולה אם מתגוררים יחד לפני הנישואים. אחוז הגירושין עולה בשנים האחרונות, וגם אחוז המגורים קודם, אבל זה לא סיבה ותוצאה - אלא שני נתונים שנובעים שניהם מגורמים שלישיים אחרים (תרבות הגירושין וכל מה שדיברנו עליו בשאלות הקודמות - הסיבות לכך שהיום מתגרשים יותר). *** איך "נפטרים" מתחושות האשמה כלפי הילדים על זה שפירקתי להם את המשפחה? זה אוכל אותי מבפנים ומקשה עליי להמשיך הלאה... - רגשי אשמה יכולים לכרסם בתוכנו, להרוס לנו את המצב רוח, ולפגוע בנו מאד, כי הם משפיעים בצורה שלילית ביותר על הדרך בה אנו מגיבים לעולם בכלל ולילדים בפרט. אני מציעה לך לנסות לעשות בירור רציני ועמוק לגבי רגש האשמה. זה יכול להיות עם עצמך, עם חברה טובה, או עם איש מקצוע. את צריכה לשאול את עצמך למה את מרגישה כל כך אשמה, האם זה נכון שאת כל כך אשמה, וחטאת חטא כל כך גדול, ומה תהיה טובת הילדים כעת ? אני מאחלת לך שתמצאי את הדרך להרגיש שזה לא חטא לבקש לעצמך להיות מאושרת. אנחנו חיים רק פעם אחת, בלי שידורים חוזרים. אם היית אומללה בנישואייך והתגרשת "מסיבה טובה" - זה הכי טוב שיכול להיות עבור ילדייך. מחקרים גילו כבר מזמן שילדים של הורים שנמצאים בסכסוך משלמים מחירים גבוהים מאד - מכל הבחינות. לעומתם, ילדים של הורים שהתגרשו ועכשיו חיים טוב עם עצמם - מסתגלים הרבה יותר טוב למציאות, ויכולים לגדול מתוך תקווה שגם להם עצמם יהיה טוב בעתיד - כי יש להם דוגמא טובה לידם. אף ילד לא מרויח מזה שהוא גדל אצל אמא שמקריבה את עצמה למענו. ילד של אמא "מקריבה" יפתח קשיים רציניים בתחום הבינאישי ויתקשה לייצר לעצמו, כשיגדל, זוגיות נורמלית ואוהבת. אני בטוחה שזה לא העתיד שאת מאחלת לילדייך.... לכן, בשבילם, את צריכה לעבוד על עצמך! *** האם רצוי לערב את יועץ בי"ס ו/או פסיכולוג ו/או כל איש מקצוע שיעזור לילדים להתמודד? במהלך הליך הגירושין? ואם כן - מאיזה שלב? לפני שמספרים לילדים או אחרי? - מתי צריך לערב איש מקצוע בתהליך הפרידה? רק אם יש בעיה לילד. אם הילד מגיב כרגיל - אין שום צורך לערב איש מקצוע "סתם". יחד עם זאת, מומלץ מאד לספר למורה/גננת של הילד על הפרידה, כדי שתשים לב לילד, אם משהו בתפקוד שלו משתנה, כדי שתתחשב בו קצת יותר מכרגיל ותדע שהוא עובר תקופה קשה, וכדי שתיעץ לנו אם במקרה כן יש צורך לפנות לאיש מקצוע. אני מציעה לספר למחנכת/גננת רק אחרי שמספרים לילד. כדי שלא יחשוב או ידע אי פעם שהיה מישהו מחוץ למשפחה שידע לפניו.... *** אני התגרשתי לפני חודשיים בלי שרציתי. הכריחו אותי ואני לא מסוגלת לחיות הכל נראה שחור והאמת, טעות היתה שהסכמתי לטקס המגעיל הזה. מה עושים? - אל תשארי לבד. את נשמעת בתוך משבר חריף. אל תשארי לבד עם התחושות הקשות שלך. את צריכה עזרה - משפחה, חברים או אפילו עזרה מקצועית. השחור של היום יכול להתפוגג - אבל את צריכה לעזור לעצמך. אל תשארי לבד! תבקשי עזרה! *** גם אני התגרשתי לפני חודש ולא ביוזמתי. הבעל חשב שבחוץ יש בנות יותר טובות, פירק הכל אחרי 4 שנות נישואים ועוד 5 שנות חברות. למה נדמה שרק נשים כאן יוזמות את הגירושים? אצלי הוא יזם? והפתיע אותי בתביעה... - זה נכון, לא רק נשים יוזמות גירושין. עדיין לא מעט גברים הם אלה שמפרקים את הקשר. ההלם הוא קשה, במיוחד בחודש הראשון. אבל לאט לאט תגלי, שלא הכל שחור. אני מקווה שיש לך משפחה תומכת וחברים טובים, כי זה מה שצריך בתקופה הראשונה. הרבה שיחות, הרבה עידוד, והרבה הרבה חיבוקים..... והזמן והרצון שלך להמשיך הלאה - יעשו את שלהם. *** מה לדעתך פרק הזמן שצריך לעבור מהגירושין ועד שמתחילים לחפש שוב? כל הבלאגן שהיה לי עם אשתי לשעבר ממש הוציא לי את כל החשק להתעסק במשחקי המינים. מצד שני - אני לא רואה את עצמי לבד לטווח ארוך. יש איזו "תקופת החלמה" שצריך לחכות שתסתיים? - זמן ה"החלמה" של כל אחד, מהרגע שמתגרשים, ועד הרגע שרוצים להתחיל לחפש שוב, משתנה בין אדם לאדם. יש אנשים שיתחילו לחפש מיד עם תופ הקשר הקודם (ואולי עוד קודם). חלקם מחזיקים באמונה ש"רק אהבה מרפאת מלב שבור" ולכן ממהרים לחפש להם אהבה חדשה. אחרים מתלבטים, לוקחים את הזמן לחשוב ולראות איך הם מרגישים. במיוחד אם הגירושים היו כואבים, הותירו משקעים וצלקות, ומכאיבים לילדים, למשפחות או למתגרש עצמו - זמן ההחלמה מתארך עוד יותר. בכל אופן, אם כבר חלפה שנה שלמה, ועדיין אתה מרגיש "מחוץ למשחק" שים לב אם אתה לא זקוק ליעוץ קצר, שיעזור לך להתאושש מהמשבר, לחזור למסלול ולהשתקם. עד שנה - זה עדיין סביר. *** אני גרושה 5 שנים ועדיין לא התגברתי על הכאב ועל זה שהוא אהבתי היחידה שאיתו רציתי להזדקן ביחד שהענקתי לו 2 פרחים מקסימים לעולם פשוט בקור רוח כזה עזב בלי להתלבט או לחשוב שוב עזב אותי אבל יאמר לזכותו שאת הילדים הוא לא עזב אןתם הוא אוהב והקשר איתם מעולה אני עכשיו רוצה קשר חדש רק לא יודעת איך מתחילים אולי אני חוששת מעוד שיברון לב - חמש שנים זה באמת הרבה זמן. הגיע הזמן לחזור לחיים, להתחיל מחדש, לחזור למסלול, להשתקם ולהתגבר... את חוששת משברון לב נוסף. וזה כל כך טבעי! הרי הפעם הקודמת נגמרה עבורך בהפתעה. את אומרת שהוא עזב בקור רוח, בלי להתלבט ולחשוב. אבל האמת היא שרוב האנשים כן מתלבטים וחושבים הרבה מאד לפני שעוזבים. אולי גם הוא חשב והתלבט... ואת לא היית מודעת. אולי לא דיברתם מספיק. אולי מערכת היחסים שלכם היתה חסרה מכל מיני בחינות. כי מעבר לפרחים המקסימים = הילדים = צריכים להיות עוד המון דברים בקשר זוגי טוב. אם מישהו עוזב קשר, כנראה שהקשר לא היה כל כך טוב... אם את מרגישה שהפחדים שלך עוצרים אותך מלהמשיך הלאה, ועברו כבר חמש שנים, אני מציעה לך לגשת ליעוץ מקצועי קצר וממוקד - שיעזור לך לבדוק למה את תקועה ואיך את יכולה להמשיך קדימה. אל תוותרי לעצמך. חשוב להשתקם! *** תודה רבה חברים. מורן וחברים יקרים שמחתי לבקר אצלכם. תודה על האירוח החם והשאלות המעניינות. אני רוצה להעתיק לכם שיר, שלדעתי מתאים עבור אלה שרוצים לצאת לדרך חדשה... מקווה שידבר אל ליבכם. מדובר בקטע בשם "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים" מתוך "ספר החיים והמתים הטיבטי" של רינפוצ'ה סוגיאל: 1. אני הולך ברחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני נופל לתוכו. אני אבוד. אני חסר ישע. אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא את הדרך החוצה. 2. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו. אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן, אבל אין זו אשמתי. ושוב לוקח לי נצח לצאת. 3. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני רואה אותו. אני נופל לתוכו בכל זאת... כוחו של הרגל. עיני פקוחות. אני יודע היכן אני. זוהי אשמתי. אני יוצא מיד. 4. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני עוקף אותו. 5. אני הולך ברחוב אחר.... רוצה לאחל לכם שתלכו כולכם ברחובות אחרים, ללא בורות ושיהיה לכם בהצלחה וכל טוב שלכם יעל דורון פסיכולוגית מכון זוגות yaeldo@gmail.com *****

פרק ב'

יעל יקרה, הפעם דוקא ברצוני לעודד את כל האנשים המרגישים בדידות וחשים ששום דבר לא יחזור לקדמותו עוד לעולם ,בכך שיש חיים אחרי, ואפילו חיים טובים יותר ורגועים יותר. אני מצאתי את פרק ב' שלי יחסית די מהר, אנחנו חיים יחד כבר שנה וחצי, לשנינו יש ילדים שהחיבור ביניהם היה נפלא והם מתנהגים כאחים לכל דבר. בזוגיות שלנו יש את כל מה שלא היה בפרק א', אמון, כבוד,פרגון,ונתינה, והכי חשוב חברות עמוקה. ע"כ...התעודדו כולכם , מישהו שמתאים לך מחכה לך אי שם.

יעל דורון

קראתי את תגובותייך לשואלים, ישר כח אמיתי! מאוד אכפתית וקשובה ועם זאת עניינית. והשיר בסוף....אין מילים. כל מילה בסלע !

פרק ב'

יעל יקרה, הפעם דוקא ברצוני לעודד את כל האנשים המרגישים בדידות וחשים ששום דבר לא יחזור לקדמותו עוד לעולם ,בכך שיש חיים אחרי, ואפילו חיים טובים יותר ורגועים יותר. אני מצאתי את פרק ב' שלי יחסית די מהר, אנחנו חיים יחד כבר שנה וחצי, לשנינו יש ילדים שהחיבור ביניהם היה נפלא והם מתנהגים כאחים לכל דבר. בזוגיות שלנו יש את כל מה שלא היה בפרק א', אמון, כבוד,פרגון,ונתינה, והכי חשוב חברות עמוקה. ע"כ...התעודדו כולכם , מישהו שמתאים לך מחכה לך אי שם.

אפשר גם אחרת..

אני גרושה מזה שש שנים,גירושין ללא ריבים וללא משקעים אני הייתי מנפגעות האינטרנט וכשהאיש שלי לקח את האחריות על עצמו והבין שאין דרך חזרה החיים היו הרבה יותר קלים ופשוטים, לקח לי להבין ולהרגע מהפגיעה הנפשית והעלבון בערך שבועיים ואז הבנתי שהבחירה כולה בידי או ליפול או להתרומם וברור שבחרתי בדרך השניה, בשיחה גלויה על התחושות והרגשות שלו קבלנו החלטה לעבור את זה יחד, הכרתי אחרי חצי שנה בחור שחיינו יחד ארבע שנים נפרדנו מסיבות אישיות אבל גם איתו אני בקשר ידידות נהדר היום כולם ה=x שלי וחברתו לחיים נפגשים בארועים משפחתיים והעולם כמנהגו נוהג היום אני גרושה ולא ממהרת למצא חבר אני יודעת שהוא יגיע בזמן וברגע הנכון, אני אשמח מאוד לעזור לנשים שקשה עליהם הפרידה ולרומם אותם בדרכי שלערכתי היתה בריאה ונכונה. תודה ואשמח לתגובות רותי

סיכום אירוח: הפסיכולוגית יעל דורון

שלום חברים אני שמחה להיות איתכם היום. דפדפתי לאחור, וראיתי שיש לכם כאן קהילה חמה ותומכת. כשמתחילים לחשוב על פרק ב', או להיות בתוכו, עולות שאלות, משאלות וגם לא מעט חששות: איך לעשות שזה לא יתפקשש הפעם? איך לומדים לא ליפול לבורות של הפרק הראשון? האם אפשר להצליח במקום שפעם נכשלנו? אני אשמח אם תרצו לשתף אותנו בנסיונכם בדרך אל פרק ב' או במהלכו. אם יש לכם שאלות או שאתם רוצים לשתף במחשבות והרהורים - אני אשמח לשמוע ולהגיב. אני מבינה שזה האירוח הראשון בפורום שלכם מאחלת לנו להנות ביחד *** לאחר שנה מיום הגירושים היכרתי בן זוג,והקשר בינינו נהדר,אני גרושה + 2 ילדים,הוא רווק. אנו גרים יחד כבר חצי שנה, זה לא פשוט ,אך בהחלט היחסים בריאים,עם תחושה אמיתית של אהבה,יציבות וביטחון. בתי בת 10 וחצי,והילד בן 6 וחצי. הבעיה היא שהילדה מיתביישת להודות בפני חברותיה שבן זוגי הוא אינו אביה בעצם,היא מסתירה,כשמגיעה חברה אז בתי אומרת שזה הדוד שלה, הקשר בין בתי לבן זוגי הוא נהדר כשלעצמו. אך המצב מביך אותה,מה עושים? - לא סיפרת מה קורה עם בעלך לשעבר. האם בנה לעצמו משפחה? האם גם הוא מאושר ו"משוקם"? אני שואלת, כי הרבה פעמים הקושי של ילדים לקבל את החבר החדש של אמא, נובע מאיזה סוג של "הגנה" שהם מגינים על אבא שלהם, במיוחד אם הוא לא כל כך הצליח כמו אמא... הסבר אפשרי נוסף קשור לגילה של הילדה. הבן הקטן שלך עדיין קטן מדי, אבל הגדולה כבר בת 10 וחצי - מבינה עניינים. עוד מעט אפילו מתחילה את גיל ההתבגרות. בגיל הזה הילדות/נערות מגיבות מאד קשה לרמזים למיניות של מבוגרים (אופייני לשמוע קריאות "איכס" כשהן רואות על מסך הטלויזיה זוג מתנשק). זו תופעה טבעית, קשורה לגיל שלהן, שתחלוף עם הזמן. אבל בנתיים הן נבוכות ומבוישות. לכן, יכול להיות שלא כל כך נח לבת שלך לראות בבית סימני אהבה וקירבה (במיוחד אם היא לא זוכרת כאלה בינך לבין אבא שלה). כשאתם לבד בבית - זה עוד איכשהו בסדר. אבל מול חברות - זה אולי קשה יותר, ולכן היא מעדיפה לא להכנס לפרטים ולא לדייק בטיב היחסים בין הגבר הזה לאמא שלה... אל תדאגי, זה אמור לחלוף עם הזמן. כל זמן שהאוירה בבית אוהבת, חמה ובעיקר יציבה - זה יעזור לה לקבל את הקשר ואת החבר החדש שלך. לאט לאט תרגישי איך זה משתפר. *** אני גבר גרוש (+1) שהחל פרק ב' בחיים וגר ביחד עם בת זוג חדשה (גרושה אף היא) ולה בת בגיל 8 וחצי. יחסי עם בתה טובים למדי, ואני משתדל להרעיף עליה אהבה, עם זאת משתדל לא להיות רך מדי, ולמלא את תפקיד האב בבית באופן הטבעי ביותר (להיות רך כשצריך אך גם לכעוס ולהעמידה במקומה כשנדרש). עם זאת אני עדיין מוצא עצמי פעמים רבות "מפחד" לכעוס כשצריך, וזאת משום שהיא נוטה בקלות להיעלב ולחשוב שאני כועס עליה, אפילו גם כאשר בפועל אינני כועס (מספיק טון דיבור שאיננו "מלטף" או טון דיבור ענייני בכדי שהיא תחשוב שאני כועס עליה). אנו ביחד כבר יותר משנתיים, ואביה הביולוגי ממלא תפקיד שולי בחייה. אני מרגיש את הצורך שלה באהבת אב ואף ומשתדל למלא זאת, אולם לא תמיד הדבר מספיק בעיניה. בימים שבתי (הקטנה יותר) נמצאת אצלנו (אחרי יומיים שלושה שלא ראיתיה), הבת הגדולה מקנאה אם היא רואה שאני מקדיש לקטנה יותר זמן, ונוטה לכעוס יותר. כיצד עלי לנהוג ? מצד אחד אינני רוצה לפגוע בגדולה ? מצד שני אינני רוצה לפגוע ולהחסיר מהקטנה ? מצד שלישי אינני רוצה להיות רך מדי ולהרגיש כאילו תמיד אני מהלך על ביצים שבירות. - אני שומעת עד כמה אתה ער ורגיש לילדתה של בת זוגך, לצרכיה ולקשיים שלה - ורוצה להגיד לך שיש לזוגתך מזל שמצאה בן זוג כזה, מתחשב, רגיש ואכפתי. שנתיים - זה נשמע כאילו עבר המון זמן. אבל במושגים של גירושין עבור ילדה בת שמונה וחצי - זה זמן די קצר. מדובר על ילדה די גדולה, בגיל שכבר זוכרים איך היה פעם, ומבינים מה קורה מסביב. בגיל הזה, לוקח זמן עד שמסתגלים לגירושין, לבניית הבית החדש, לשילוב של ילדה קטנה שפתאום הופכת ל"חצי אחות" בבית... זה מורכב ולכן דרוש עוד זמן ועוד מידה רבה של סבלנות מצידך ומצד זוגתך. השאלה איך לפסוע בין הטיפות, ולהצליח למלא את הצרכים של שתי הבנות (וגם את שלך ושל זוגתך) היא מורכבת ותלויה בעיקר בשניכם - שני ההורים. אם תצליחו ליצר חזית אחידה, מסר ברור ואמירה חד משמעית לגבי הקשר שלכם והיחס שלכם לבנות - זה יעזור לכל הצדדים. מותר בהחלט לפנק את הקטנה שמגיעה לעיתים יותר רחוקות, וזקוקה ל"שעות אבא". מותר גם להבין ללבה של הגדולה שמקנאה.. זה טבעי. אם אפשר לעזור לך לייצר קצת "שעות איכות" לבד עם הקטנה, כשהגדולה בנתיים עם אמא שלה - זה מצוין. אף אחד לא אמר שהן צריכות להיות כל הזמן ביחד. צריך לזכור שלמרות שאתם בחרתם אחד בשניה, הן לא בחרו להיות אחיות. המציאות נכפתה עליהן - ולכן זה טבעי ונורמלי שיהיה לשתיהן קצת קשה. בימים שבתך איננה בסביבה - אלה הימים לבסס את הקשר שלך עם בתה של זוגתך. בגיל שמונה ילדות נבונות מאד ואפשר לדבר אליהן ממש כמו מבוגרות. את מה שהסברת לי (על הטון הענייני שאינו כועס) אתה יכול להסביר גם לה. יקח לשניכם עוד זמן - אבל נראה לי שהכיוון שלך נכון, ובסופו של דבר תצליחו במערכת היחסים הזו. *** בהנחה שאישה התגרשה קיבלה משמורת על ילדיה והחלה לצאת עם גבר אחר, איך מספרים את זה לילדים? - את שואלת את "שאלת מליון הדולר" - איך מספרים לילדים שהתחלת לצאת עם גבר אחר? מעניין שהזכרת בשאלה שהאשה קיבלה משמורת על ילדיה. האמת היא שהבעיה קיימת גם אם יש חזקה משותפת וגם אם המשמרות אצל האב. בכל מקרה מגיע רגע שבו השאלה עולה - מתי ואיך מספרים לילדים? זה מאד תלוי בגיל של הילדים. אם מדובר על תינוק או ילד מאד מאד קטן - אין טעם לערב אותו בתחילת הקשר, ואפשר לדחות את זה עד שהיחסים עם הגבר מאד מבוססים, ובטוחים שמדובר על קשר רציני. אבל אם מדובר על ילדים גדולים יותר, שמכירים היטב את ההרגלים של אמא שלהם, ומתחילים לשאול שאלות ולבדוק - כדאי לספר כבר בשלב מוקדם יותר. אין סיבה להציג את הבחור לילדים אם את עדיין לא בטוחה שהוא רציני. אין גם סיבה להכניס אותו הביתה בשעות הערות שלהם.... כדאי לקחת את הזמן. אבל מותר לספר להם באופן כללי שאת מתראה עם מישהו, מחפשת, או אפילו מצאת.... אם את מאמינה שזו זכותך לחפש את האושר שלך, לחפש לך חבר, ולהיות שוב שמחה - תוכלי להעביר את המסר בצורה יעילה גם לילדים. מתי מתחילות בעיות? כשהאשה לא בטוחה שבאמת מגיע לה, או כשהיא רדופה רגשי אשמה כלפי הילדים (בגלל הגירושין, התקופה שהיתה לפני, בעיות כלכליות שנוצרו וכולי וכולי). כשמספרים לילדים על הקשר החדש - צריך לזכור להתאים את הסיפור לילד, לגיל שלו, למצבו הנפשי, למצב של אבא שלו, להסטוריה של הגירושין, ולתחושת הבטן שלכן... אבל לא להתבלבל ולחשוב שאם את מאושרת מהקשר, זה אומר אוטומטית שגם הילד שלך יהיה מאושר, או יאהב את החבר החדש. זה ממש לא הכרחי... אני בטוחה שאמרתי כאן דברים שכולנו ידענו קודם, אבל בעיקר מה שרציתי לומר היה שחשוב בצמתים האלה להפעיל את המודעות שלנו - כדי לא להזיק בלי כוונה. *** הכיצד תגיבי על בעל שלא מסוגל להבין כי הכל הסתיים יש הסכם ואנחנו לפני בית הדין הרבני.. הוא מטריד אותי ומבקש שנעשה עוד נסיון קצתי ומאסתי בנסיונות מזה שלושים שנה.. בבקשה הנחי אותי הכיצד לנהוג - אם אכן אתם מנסים כבר שלושים שנה ללא הצלחה - אפשר להבין למה מאסת בנסיונות, קצת בהשתדלויות, וכל מה שמתחשק לך עכשיו זה לחתוך, וכמה שיותר מהר.... אבל לפעמים נדמה לנו שניסינו וניסינו - למרות שלא באמת ניסינו עד הסוף. האם דיברתם על הדברים באמת עד הסוף (אני לא שואלת אם רבתם, אלא אם דיברתם...)? האם ניסיתם שיטות שונות על מנת לשפר את הקשר? האם הלכתם ליעוץ זוגי? האם נתתם לעצמכם צ'אנס אמיתי? .... אן התשובה לכל השאלות היא כן - כנראה שבאמת אין מה לעשות. אבל אם את מרגישה בתוך תוכך, שאולי בכל זאת היה אפשר לתת עוד נסיון נוסף - כדאי לעשות אותו. תמיד אפשר לחתום על ההסכם. תמיד אפשר להתגרש בבית דין רבני... יש מעט מאד הזדמנויות בהן אפשר באמת באמת לעבוד ולתקן את הדברים. האם מיציתם את ההזדמנויות הללו? *** איך מספרים לילדים, ובייחוד לילדים קטנים, שאבא ואמא החליטו להתגרש? - הנה עוד שאלה טובה שאני אענה עליה בתשובה המעצבנת "תלוי".... האמת היא שיש כמה קוים מנחים, אבל כל מקרה תמיד לגופו. הדרך בה מספרים לילדים קשורה לקשר בין ההורים: האם הם במצב שהם מסוגלים לשבת יחד ולדבר עם הילדים? אם כן, זה עדיף מאשר שרק אחד מהצדדים מביא את הבשורה בשם האחר.... אבל לא תמיד זה מתאפשר. הדרך בה מספרים לילדים קשורה גם לגילאי הילדים: אם הילדים פחות או יותר באותו גיל, עדיף לאסוף אותם יחד ולדבר איתם באותה הזדמנות. אבל אם יש פערים, למשל ילדה מתבגרת וילד קטן - צריך לספר לכל אחד לחוד, ולאפשר לכל אחד לשאול ולהגיב לפי הגיל והנקודה ההתפתחותית בה הוא נמצא. כדאי להכין את השיחה הזו מראש. להחליט מה אומרים וגם לחלק תפקידים - כל אחד יגיד חלק מהדברים. כמה נקודות חשובות מאד: 1. כל תגובה של הילדים לשיחה הזו תיחשב נורמלית. יש ילדים שיגיבו בבכי, אחרים בצעקות, חלק בתחנונים, ואחרים באדישות. הכל נורמלי. יש לצפות לתגובת נוספות שיתעוררו בשלב מאוחר יותר, אחרי שקולטים את המסר. צריך לאפשר לילדים להמשיך לדבר, לשאול ולחקור גם אחרי שהשיחה ,"הרשמית" הסתיימה. 2. חשוב מאד להדגיש במהלך השיחה שהפרידה לא קשורה לילדים, משהו שהם עשו, אמרו או לא עשו ולא אמרו. הרבה ילדים מפתחים אמונת שווא כאילו היו יכולים למנוע את הגירושין, או שהגירושין מתרחשים בגללם. כדאי לחזור על המסר הזה כמה פעמים במהלך השיחה "אנחנו לא נפרדים בגללכם. אין לכם שום קשר לפרידה". 3. חשוב להסביר לילדים שאהבת ההורים לא מסתיימת עם הגירושין ולא תלויה בהן. "אבא נשאר אבא ואמא נשארת אמא שלך לכל החיים. תמיד נהיה כאן עבורך". גם על המסר הזה כדאי לחזור יותר מפעם אחת. 4. אם ידוע כבר מה יקרה בעתיד - סידורים טכניים, כמו איפה אבא יגור, באיזה ימים הילדים ישנו איפה, איך יתחלקו החדרים וכולי וכולי - כדאי להגיד אותם כבר בשיחה הזו. מידע נותן בטחון. מהסיבה הזו, אם עדיין לא ברורים חלק מהפרטים, שווה לדחות את השיחה עד אחרי שיש ודאות. אם, למשל, הדירה של אבא כבר מוכנה - כדאי לקחת את הילדים בסוף השיחה לשם, על מנת להראות להם איפה הוא יתגורר והיכן יפגשו אותו (לילדים קטנים - כדאי להביא צעצוע מהבית לשם, ולהכין שם איזה מחבוא ממתקים, לפגישה הראשונה עם הבית החדש). גם אם לא נעזרתם במגשר או מטפל במהלך הגירושין, כדאי ללכת ליעוץ חד פעמי על מנת להתכונן לשיחה הזו. זו שיחה מאד חשובה שעושים רק פעם אחת בחיים - והילדים תמיד תמיד יזכרו אותה. לכן, אי אפשר להמעיט בחשיבותה. זו שיחה קריטית! *** אני זוכר שקראתי כתבה בה נאמר שזה דווקא מגדיל את הסיכוי שהזוג יפרד... מצד שני - אני גם נוטה לחשוב שהעובדה שלזוגות דתיים אסור לחיות ביחד לפני הנישואין מונעת מהרבה מהם להיווכח ש"זה לא זה" לפני שמאוחר מדי (ולראיה חבר דתי שהתגרש אחרי כשנתיים). מה את אומרת? - לעניות דעתי, בפרק ב' , חשוב שבעתיים לגור יחד לפני שמתחתנים. במיוחד אם מעורבים בקשר ילדים מצד אחד משני בני הזוג או שניהם גם יחד. מאחר שמדובר על מערכת מורכבת, עם הרבה אנטרסים לכל הצדדים וקשיים לא מעטים - כדאי לבדוק את זה "על רטוב" לפני ההסכמים, הטקסים והמתנות.... הרבה זוגות בפרק ב' מוותרים לגמרי על חתונה, או מצמצמים אותה (בהשוואה לחתונות של פרק א' שבדרך כלל יותר ראוותניות). אנשים מגיעים לפרק ב' הרבה יותר מפוקחים, אבל גם הרבה יותר מצולקים מאשר בפרק הראשון, ולכן חשוב לתת את הזמן והמרחב ולבדוק את התחושות טוב טוב... כדי לא לשוב וליפול באותם בורות (או ואריאציות שלהם) של פרק א'. שאלת המשך: תודה. אני דווקא שואל יותר לגבי חלק א'... - לעניות דעתי האישית מאד, גם לפני פרק א' עדיף להתגורר יחד לפני הנישואים, על מנת לראות איך זה עובד, איך זה מרגיש בחיי היומיום ולא רק ב"יציאות". נדמה לי שיש הטיה במחקרים שנתקלת בהם ואומרים שאחוז הגירושין עולה אם מתגוררים יחד לפני הנישואים. אחוז הגירושין עולה בשנים האחרונות, וגם אחוז המגורים קודם, אבל זה לא סיבה ותוצאה - אלא שני נתונים שנובעים שניהם מגורמים שלישיים אחרים (תרבות הגירושין וכל מה שדיברנו עליו בשאלות הקודמות - הסיבות לכך שהיום מתגרשים יותר). *** איך "נפטרים" מתחושות האשמה כלפי הילדים על זה שפירקתי להם את המשפחה? זה אוכל אותי מבפנים ומקשה עליי להמשיך הלאה... - רגשי אשמה יכולים לכרסם בתוכנו, להרוס לנו את המצב רוח, ולפגוע בנו מאד, כי הם משפיעים בצורה שלילית ביותר על הדרך בה אנו מגיבים לעולם בכלל ולילדים בפרט. אני מציעה לך לנסות לעשות בירור רציני ועמוק לגבי רגש האשמה. זה יכול להיות עם עצמך, עם חברה טובה, או עם איש מקצוע. את צריכה לשאול את עצמך למה את מרגישה כל כך אשמה, האם זה נכון שאת כל כך אשמה, וחטאת חטא כל כך גדול, ומה תהיה טובת הילדים כעת ? אני מאחלת לך שתמצאי את הדרך להרגיש שזה לא חטא לבקש לעצמך להיות מאושרת. אנחנו חיים רק פעם אחת, בלי שידורים חוזרים. אם היית אומללה בנישואייך והתגרשת "מסיבה טובה" - זה הכי טוב שיכול להיות עבור ילדייך. מחקרים גילו כבר מזמן שילדים של הורים שנמצאים בסכסוך משלמים מחירים גבוהים מאד - מכל הבחינות. לעומתם, ילדים של הורים שהתגרשו ועכשיו חיים טוב עם עצמם - מסתגלים הרבה יותר טוב למציאות, ויכולים לגדול מתוך תקווה שגם להם עצמם יהיה טוב בעתיד - כי יש להם דוגמא טובה לידם. אף ילד לא מרויח מזה שהוא גדל אצל אמא שמקריבה את עצמה למענו. ילד של אמא "מקריבה" יפתח קשיים רציניים בתחום הבינאישי ויתקשה לייצר לעצמו, כשיגדל, זוגיות נורמלית ואוהבת. אני בטוחה שזה לא העתיד שאת מאחלת לילדייך.... לכן, בשבילם, את צריכה לעבוד על עצמך! *** האם רצוי לערב את יועץ בי"ס ו/או פסיכולוג ו/או כל איש מקצוע שיעזור לילדים להתמודד? במהלך הליך הגירושין? ואם כן - מאיזה שלב? לפני שמספרים לילדים או אחרי? - מתי צריך לערב איש מקצוע בתהליך הפרידה? רק אם יש בעיה לילד. אם הילד מגיב כרגיל - אין שום צורך לערב איש מקצוע "סתם". יחד עם זאת, מומלץ מאד לספר למורה/גננת של הילד על הפרידה, כדי שתשים לב לילד, אם משהו בתפקוד שלו משתנה, כדי שתתחשב בו קצת יותר מכרגיל ותדע שהוא עובר תקופה קשה, וכדי שתיעץ לנו אם במקרה כן יש צורך לפנות לאיש מקצוע. אני מציעה לספר למחנכת/גננת רק אחרי שמספרים לילד. כדי שלא יחשוב או ידע אי פעם שהיה מישהו מחוץ למשפחה שידע לפניו.... *** אני התגרשתי לפני חודשיים בלי שרציתי. הכריחו אותי ואני לא מסוגלת לחיות הכל נראה שחור והאמת, טעות היתה שהסכמתי לטקס המגעיל הזה. מה עושים? - אל תשארי לבד. את נשמעת בתוך משבר חריף. אל תשארי לבד עם התחושות הקשות שלך. את צריכה עזרה - משפחה, חברים או אפילו עזרה מקצועית. השחור של היום יכול להתפוגג - אבל את צריכה לעזור לעצמך. אל תשארי לבד! תבקשי עזרה! *** גם אני התגרשתי לפני חודש ולא ביוזמתי. הבעל חשב שבחוץ יש בנות יותר טובות, פירק הכל אחרי 4 שנות נישואים ועוד 5 שנות חברות. למה נדמה שרק נשים כאן יוזמות את הגירושים? אצלי הוא יזם? והפתיע אותי בתביעה... - זה נכון, לא רק נשים יוזמות גירושין. עדיין לא מעט גברים הם אלה שמפרקים את הקשר. ההלם הוא קשה, במיוחד בחודש הראשון. אבל לאט לאט תגלי, שלא הכל שחור. אני מקווה שיש לך משפחה תומכת וחברים טובים, כי זה מה שצריך בתקופה הראשונה. הרבה שיחות, הרבה עידוד, והרבה הרבה חיבוקים..... והזמן והרצון שלך להמשיך הלאה - יעשו את שלהם. *** מה לדעתך פרק הזמן שצריך לעבור מהגירושין ועד שמתחילים לחפש שוב? כל הבלאגן שהיה לי עם אשתי לשעבר ממש הוציא לי את כל החשק להתעסק במשחקי המינים. מצד שני - אני לא רואה את עצמי לבד לטווח ארוך. יש איזו "תקופת החלמה" שצריך לחכות שתסתיים? - זמן ה"החלמה" של כל אחד, מהרגע שמתגרשים, ועד הרגע שרוצים להתחיל לחפש שוב, משתנה בין אדם לאדם. יש אנשים שיתחילו לחפש מיד עם תופ הקשר הקודם (ואולי עוד קודם). חלקם מחזיקים באמונה ש"רק אהבה מרפאת מלב שבור" ולכן ממהרים לחפש להם אהבה חדשה. אחרים מתלבטים, לוקחים את הזמן לחשוב ולראות איך הם מרגישים. במיוחד אם הגירושים היו כואבים, הותירו משקעים וצלקות, ומכאיבים לילדים, למשפחות או למתגרש עצמו - זמן ההחלמה מתארך עוד יותר. בכל אופן, אם כבר חלפה שנה שלמה, ועדיין אתה מרגיש "מחוץ למשחק" שים לב אם אתה לא זקוק ליעוץ קצר, שיעזור לך להתאושש מהמשבר, לחזור למסלול ולהשתקם. עד שנה - זה עדיין סביר. *** אני גרושה 5 שנים ועדיין לא התגברתי על הכאב ועל זה שהוא אהבתי היחידה שאיתו רציתי להזדקן ביחד שהענקתי לו 2 פרחים מקסימים לעולם פשוט בקור רוח כזה עזב בלי להתלבט או לחשוב שוב עזב אותי אבל יאמר לזכותו שאת הילדים הוא לא עזב אןתם הוא אוהב והקשר איתם מעולה אני עכשיו רוצה קשר חדש רק לא יודעת איך מתחילים אולי אני חוששת מעוד שיברון לב - חמש שנים זה באמת הרבה זמן. הגיע הזמן לחזור לחיים, להתחיל מחדש, לחזור למסלול, להשתקם ולהתגבר... את חוששת משברון לב נוסף. וזה כל כך טבעי! הרי הפעם הקודמת נגמרה עבורך בהפתעה. את אומרת שהוא עזב בקור רוח, בלי להתלבט ולחשוב. אבל האמת היא שרוב האנשים כן מתלבטים וחושבים הרבה מאד לפני שעוזבים. אולי גם הוא חשב והתלבט... ואת לא היית מודעת. אולי לא דיברתם מספיק. אולי מערכת היחסים שלכם היתה חסרה מכל מיני בחינות. כי מעבר לפרחים המקסימים = הילדים = צריכים להיות עוד המון דברים בקשר זוגי טוב. אם מישהו עוזב קשר, כנראה שהקשר לא היה כל כך טוב... אם את מרגישה שהפחדים שלך עוצרים אותך מלהמשיך הלאה, ועברו כבר חמש שנים, אני מציעה לך לגשת ליעוץ מקצועי קצר וממוקד - שיעזור לך לבדוק למה את תקועה ואיך את יכולה להמשיך קדימה. אל תוותרי לעצמך. חשוב להשתקם! *** תודה רבה חברים. מורן וחברים יקרים שמחתי לבקר אצלכם. תודה על האירוח החם והשאלות המעניינות. אני רוצה להעתיק לכם שיר, שלדעתי מתאים עבור אלה שרוצים לצאת לדרך חדשה... מקווה שידבר אל ליבכם. מדובר בקטע בשם "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים" מתוך "ספר החיים והמתים הטיבטי" של רינפוצ'ה סוגיאל: 1. אני הולך ברחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני נופל לתוכו. אני אבוד. אני חסר ישע. אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא את הדרך החוצה. 2. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו. אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן, אבל אין זו אשמתי. ושוב לוקח לי נצח לצאת. 3. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני רואה אותו. אני נופל לתוכו בכל זאת... כוחו של הרגל. עיני פקוחות. אני יודע היכן אני. זוהי אשמתי. אני יוצא מיד. 4. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני עוקף אותו. 5. אני הולך ברחוב אחר.... רוצה לאחל לכם שתלכו כולכם ברחובות אחרים, ללא בורות ושיהיה לכם בהצלחה וכל טוב שלכם יעל דורון פסיכולוגית מכון זוגות yaeldo@gmail.com *****

קבוצת זוגות בפרק ב'

זוג עובדים סוציאלים בעלי ניסיון רב בטיפול ובהנחיית קבוצות פותחים במהלך ינואר קבוצה לזוגות בפרק ב'.פרטים בעכבר העיר תל אביב או במייל.
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
מתגרשים
בחר
בחר