לב, לעזרתך ולעזרת משתתפי הפורום שיכולים לעזור אודה מראש:

אני מחפש מאמר אמפירי - כזה שאפשר לבסס טענות עליו - בדבר הקשר שבין ממצאיו (השנויים במחלוקת) של סקינר לגבי "חוויות שליליות וחיוביות" לבין הסתה וניכור הורי. לב, שלחת לי אך לא מזמן באדיבותך חומר על סקינר - ועל כך אני מודה מקרב הלב - ואולם דרוש לי בירור הקשר לעייל בכדי "להשלים את הפאזל". בתודה לכל מי שיכול לעזור בנושא

כמובן של"חוויות שליליות" יש קשר עם ניכור הורי, רק שאינני מוצא ברשת חומר על כך

אנסה לברר ביום א' בעבודה ואחזור עם תשובות

אם תוכל לשלוח לי תזכורת ביום ראשון זה יעזור

אודה כל עזרה מראש - שבת שלום

ירון, לעיונך ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום למשפחה בתל-אביב

פלוני בעניין: מערער מיכל אופיר ע"י ב"כ עו"ד נ ג ד 1. אלמוני ע"י ב"כ עו"ד רמי רובין 2. פקיד הסעד לחוק הנוער באמצעות היועהמ"ש לממשלה משיבים אורית פניני ע"י ב"כ עו"ד פסק - דין 1. מהות הדיון זהו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום למשפחה בתל-אביב (תמ"ש 71681/96 תמ"ש 71680/96) מפי השופטת ע. מילר, שהכריז על שני קטינים ל’ יליד 1986 ו-א’ יליד 1990 כקטינים "נזקקים", והורה ב-23.1.01 על הוצאתם ממשמרת הוריהם והעברתם למשמורת רשות הסעד. הערעור הוגש מטעם האב, שביקש לבטל את הכרזת הנזקקות, כמו גם את הוצאת הקטינים למשמורת רשות הסעד. בטעוני המשיבה מס' 1 התבקש ביהמ"ש לבטל את הנזקקות לגבי ל’ בלבד (על אף שהמשיבה מס' 1 לא הגישה ערעור עצמאי על פסה"ד). ב"כ היוע"מ ביקשה להשאיר את פסיקת ביהמ"ש על כנה – בקשה ממנה חזרה בה במהלך הליך הערעור, כפי שעוד יתואר להלן. 2. הרקע הדיוני בין הורי הקטינים (המערער שיקרא להלן "האב" והמשיבה מס' 1 שתקרא להלן "האם") קיים סכסוך מתמשך, שהדיו באים לידי ביטוי בתיק בימ"ש למשפחה המתנהל מאז 1996. בני הזוג חיים בנפרד ולא השכילו לפתור בעיותיהם, כאשר אבן הנגף הגלויה לכך היא הסכמה לגבי משמרת הילדים והסדרי הראיה עימם (בהבדל ממכשלות סמויות אחרות, ובמיוחד אישיותו של האב, המאשים את האם, רואה עצמו כקרבן ומסרב להיפרד ממנה בדרכי נעם). תיק בימ"ש למשפחה הלך ותפח בבקשות הקשורות בעיני רכוש, אלימות, משמרת וראייה. הקורבנות העיקריים הם שני הקטינים, שבעטיה של המניפולציה, שהופעלה עליהם מצד האב, נוצר נתק מוחלט במשך כ-3 שנים בין הבכור ל’ לבין האם, נגרמה הפרדה בין שני האחים והורעו היחסים בין הקטין א’ לבין האם. בני הזוג, כמו גם הקטינים, אובחנו אין ספור פעמים ובתיק ביהמ"ש מצויים חוות דעת, אבחונים ותסקירים המצביעים באופן חד משמעי על כך, שתסמונת הניכור ההורי נגרמה לקטינים על-ידי הסתה קשה ביותר מצד האב כנגד האם, ש"העזה" להיפרד ממנו. בשלב מסויים של הליכי המשמרת נתן בימ"ש למשפחה ב-3.9.97 צו משמרת זמנית לאם על שני הקטינים לאחר שוועדת החלטה, שבפניה הובא אבחון, שנעשה לקטינים על-ידי דר' מנס, יעצה לה לעזוב את הבית עם ילדיה, זאת בהסתמך על חוות דעת קשה בתסקיר פקידי סעד לסדרי דין מ-2.9.97 המצוטטת בפסה"ד (עמ' 2), ולפיה: ”מציאות חייהם הנוכחיים של הילדים קשה ביותר, הם בקונפליקט נאמנות קשה. אם בעבר היתה להם יכולת כל שהיא לתקשר עם אמם ולגלות כלפיה חיבה ונזקקות, כיום אנו מתרשמים שהם צמודים לחלוטין לאביהם. הם חווים מריבות קשות ובלתי פוסקות בין ההורים תוך הקנטות קללות והשפלות. הם חוו מספר פעמים התערבות משטרתית הובאו פיזית למשטרה... הילדים מצויים בחרדה רבה ובאי ודאות לגבי עתידם. נאמנותם לאב טוטלית, והם תופסים אותו כנפגע וקורבן אך גם כמאיים". אלא שתוך זמן קצר עזב ל’ את בית האם ועבר להתגורר עם האב וכך נוצר מצב דה-פקטו חדש, בניגוד להחלטת ביהמ"ש, שעל פיו, בהדרגה, נותק הקשר של ל’ עם האם לחלוטין. במשך כ-3 שנים ויותר, עד להליך הערעור, לא קויים קשר בין ל’ לבין האם, פרי ההסתה של האב וחרף החלטות שונות של בימ"ש, כפי שיפורט להלן. באותה תקופה נמצא ל’ אצל האב בת"א ואילו הבן הצעיר א’ אצל האם בחולון, סדרי ראייה בין א’ לבין האב קויימו. כלומר, בניגוד לאב איפשרה האם ל- א’ לקיים קשר סדיר עם ההורה האחר, היינו, האב. בינתיים, משלא צלחו הליכי המשמרת, ומשלא קויימו הסדרי ראייה בהתאם לצווי בית המשפט, ומצבו הנפשי של ל’ הלך והחמיר, התערבה פקידת סעד לחוק הנוער והביאה להגשת בקשת נזקקות על-ידי היועץ המשפטי על פי חוק הנוער (טפול והשגחה) תש"ב-1960 (להלן "חוק הנוער"). הבקשה הוגשה ב-2.7.98 על יסוד העילות המנויות בסעיף 2(2) ו- (6) לחוק הנוער, דהיינו, כי שני ההורים אינם מסוגלים לטפל בו או להשגיח עליו וכי האב אף מזניח את הטיפול בו (סעיף 2(2)), וכי שלומו הנפשי של הקטין נפגע או עלול להיפגע (סעיף 2(6)). כעבור כ-5 חודשים, ב-24.12.98 הכריז ביהמ"ש על ל’ כעל קטין "נזקק" על סמך העילות דלעיל. דרך הטיפול, שנקבעה לגביו ב-22.3.99, היתה צו השגחה והוראות טיפוליות לחידוש הקשר עם האם. (הוראות דומות לאלו המופיעות בתיק המשמרת בתסקיר פקיד סעד לסדרי דין מ-10.12.97. כלומר, כשנתיים קודם לכן). ששה חודשים לאחר מכן, ב-22.9.99 הוגשה בקשה מטעם היוע"מ לשינוי דרכי הטיפול בל’, להמרת צו השגחה בצו למשמרת. בד בבד הוגשה בקשה מטעם פקידת הסעד בעיריית חולון (מקום מגורי האם) להכרזת הקטין א’ כקטין "נזקק" וזאת בשל התדרדרות קשה במצבו הנפשי. הדיון בשתי הבקשות אוחד על ידי בית המשפט ומקץ שנה וארבעה חודשים, ב-23.1.01, ניתן פס"ד, שהוא נשוא הערעור, המכריז גם על א’ כעל קטין "נזקק" וזאת למשך שנה, במקביל להארכת צו הנזקקות לגבי ל’. דרך הטיפול האחידה לגבי שניהם היתה הוצאתם ממשמרת שני ההורים והעברתם למשמרת רשות הסעד, שתקבע את מקום חסותם בהתאם לסעיף 3(4) לחוק הנוער. דרך טיפול זו מסתמכת על תסקיר פ"ס מ-17.10.99, על חוות דעתו של ד"ר גוטליב ממכון שינוי מ-21.7.00 הממליצה על הוצאה מיידית של שני הקטינים והשמתם בפנימיה טיפולית, תוך הגבלת ביקורי האב בפנימיה לביקורים מפוקחים, וזאת מתוך מגמה לנסות להביא לחידוש הקשר של ל’ עם האם ולהפחתת הלחץ על שני הקטינים מצד האב. לצורך השלמת התמונה יצויין, כי בקשה מטעם האם לאסור הסדרי ראיה בין האב לבין א’ נדחתה ב-5.9.00, כמו גם פניה לעיון חוזר, שנדחתה ב-25.10.00, בנימוק, שהענין יידון לאחר סיום הליך הנזקקות. בשל התמשכות ההליך בביהמ"ש לא ניתן היה לקיים את פסה"ד מ-23.1.01 בדבר הוצאת הקטינים ממשמרת, שכן כבר לא היתה באותה עת פנימיה המוכנה לקלטם. לפיכך הצטרפה ב"כ היוע"מ לבקשת האב לעיכוב ביצוע פסה"ד על מנת שרשויות הרווחה יאתרו פנימיה מתאימה עבור שני הקטינים. 3. ההליך בערעור ב-22.2.01 הוגש הערעור וב-27.2.01 עכבתי את ביצוע פסה"ד והוריתי על ההורים לשתף פעולה עם רשויות הרווחה על מנת שהקטינים יובאו לפגישות הכרות בפנימיות. כמו כן, הוריתי כי הקטינים ימצאו בהשגחת פקידת הסעד לחוק הנוער והדיון נקבע, לאחר חופשת הפסח ב-16.4.01. כבר בישיבה הראשונה הוברר, כי כל הצדדים, ב"כ היוע"מ כמו גם ההורים, הסכימו, כי בעת הגשת בקשות הנזקקות היו הקטינים בגדר קטינים נזקקים בהתאם לעילה הקשורה במצבם (סעיף 2(6) לחוק). לו היה נערך ברור זה בבימ"ש למשפחה (במסגרת קביעת פלוגתאות) היה נמנע הצורך בהבאת עדים כה רבים, בזימון אבחונים נוספים ובהארכת הדיון בצורה חריגה מעבר לשנה כאשר מדובר בילדים, שמצבם הנפשי הקשה חייב התערבות המדינה. האבחונים והעדויות התמקדו בשאלת המסוגלות ההורית (שאלה, שכבר נבדקה בעבר בסוגיית המשמורת), כאשר כל הורה ביקש להסיר את האשמה למצב הקטינים ממנו ולתלות את האשם בהורה האחר, ה"מזניח" או "הלא מסוגל", במקום שהדיון יתמקד בסוגיית מצבם של הקטינים, שהרי מצבם הנפשי הקשה הוא שחייב את התערבות המדינה בפתיחת תיק הנזקקות. באותה ישיבה אף זימנתי את הקטינים לשיחה לאחר שהוברר כי הם לא שותפו כראוי בהליך, שהביא להוצאתם ממשמרת הוריהם, וכן הוריתי על פקידי הסעד לחוק הנוער מעיריית ת"א וחולון לקחת את הקטינים להיכרות בפנימיית "בית הילדים אומן" בעפולה ב-23.4.01, מקום, שאותר על ידי רשויות הרווחה. לאחר השיחה עם הקטינים, שבה הובהרה להם מטרת ההליך ונשמעה דעתם, החל תהליך חיובי של חידוש הקשר של ל’ עם האם ביחידת הקשר של לשכת הרווחה בחולון. בהמשך, לאחר קשיים מרובים, החל אף האב בשיתוף פעולה עם פקידי הסעד, שבמסגרתו נערכו המפגשים בינו לבין א’ בפיקוח, כאשר באותה עת נאסר על א’ להימצא אצל האב. כל אותה עת, תוך התניית שיתוף פעולה בין הקטינים, ובמיוחד ל’, עם רשויות הרווחה, נבנה מחדש קשר כלשהו עם האם, כאשר ל’ הבין, שרק בדרך זו יוסיף להיות מעוכב פסק הדין של בימ"ש קמא. התקיימו מספר ישיבות, שבתוכנן עודכנו בכל פעם הקטינים על ידי בית המשפט. הישיבות לוו במתח רב בין ההורים, האב הוצא מהאולם מספר פעמים. התחוללו דרמות שונות, ביניהן בריחות של א’ לבית האב, עירובה של המשטרה, חידוש תלונות כנגד האם על אלימות כלפי א’. פקידי הסעד לחוק הנוער שיתפו פעולה עם פקידי הסעד לסדרי דין ודווחו לבית המשפט על התקדמות התהליך. בסופו של דבר הגיעו כל הצדדים להבנה ולהסכמה כי בעת הגשת הבקשה לנזקקות התקיימה עילה לפי סעיף 2(6) לחוק הנוער היינו כי שלומם הנפשי של הקטינים נפגע וכי בנסיבות שנוצרו, היינו, חידוש הקשר של ל’ עם האם, אין טעם בהותרת דרך הטיפול של מסירת הקטינים למשמרת רשות הסעד על כנה, ולפיכך, החלק האופרטיבי שבפסק דינו של בימ"ש קמא יבוטל. תסקיר פה"ס המקיף מ-26.8.01, שלאחריו באו תסקירים משלימים נוספים, הביא עמו הערכה מחודשת, שנעשתה בשיתוף פעולה עם פקידי סעד לסדרי דין ולפיה הומלץ על העברת המשמרת ב-א’ לאב, המלצה, שעליה חזר פקיד הסעד בתסקירו האחרון מ-11.12.01. בהחלטתי ב-3.9.01 הבהרתי לצדדים כי תפקידו של בימ"ש בערעור זה מתמצה בהחלטת הנזקקות והעברת המשמרת מהורה להורה נתונה לסמכות בימ"ש למשפחה בהליך נפרד שבו הצדדים הינם ההורים והמדינה איננה צד להליך. (משום מה חזר על ההמלצה פקיד הסעד בתסקירו האחרון, כנראה עקב אי הבנת השוני בין הליך נזקקות לבין הליך משמרת). יחד עם זאת הבעתי עמדה כי מאחר שחידוש הקשר עם האם רק החל והפקוח על יחסי האב עם א’ הוא בחיתוליו, שינוי נמהר מדי במשמרתו, עלול שוב להחזיר את הגלגל אחורנית ובכך ינתן פרס להורה "המנכר" וההורה המנוכר יצא נפסד. לפיכך, הארכתי את צו ההשגחה של פקידי הסעד מתוך מגמה להמשיך בתהליך החיובי, שהביא לשינוי מה בדינמיקה המשפחתית. למעשה, ההסכמה, שהושגה באמצעות התהליך הטיפולי במסגרת הערעור, יש בה כדי לייתר את הצורך בנימוקים לשינוי פסק הדין של בית-משפט קמא. יחד עם זאת, מאחר שנמצאו לקויים רבים בהפעלת חוק הנוער על ידי בית המשפט למשפחה אני מוצאת לנכון, כערכאת ערעור, להעיר מספר הערות, על קצה המזלג, במספר סוגיות עקרוניות, שעלו במהלך שמיעת הצדדים וקריאת טיעוניהם והמסמכים, שצורפו אליהם. 4. חוות דעת ותסקירים אסקור בקצרה את הדו"חות, האבחונים והתסקירים, שעמדו בפני ביהמ"ש בעת שדן בבקשות הנזקקות. (מהם גם דו"חות, שהוגשו לענין המשמרת). 1. ד"ר מנס יעקב, פסיכולוג קליני בכיר, בדק באוגוסט 97 את א’ וערך לו מבחנים שונים, זאת על יסוד הפניית התחנה לייעוץ בחיי נישואין ומשפחה בת"א. כבר בחוות דעתו זו עלתה מצוקה נפשית קשה של הקטין, שהיה אז כבן 7, שנבעה מהסיטואציה המשפחתית הקשה, שבה נתפסו שני ההורים כאטומים לצרכי הילדים ושבה חש הקטין בפחד קיומי. 2. תסקיר פקיד סעד לסדרי דין של עיריית ת"א מ-2.9.97 המפרט באריכות את האירועים השונים, הביא את מסקנות "ועדת החלטה", כי המשך הימצאותם של שני הקטינים עם הוריהם, מהווה סכנה חמורה לשלומם הפיזי והנפשי ואינו מאפשר התפתחות תקינה. לפיכך הומלץ, בהתחשב בנתוני האבחונים והדו"חות, שהוצגו בפני הוועדה, ובמיוחד אותם נתונים המצביעים על העדר תובנה מצד האב ועל נוקשות מצדו, שאיננה מאפשרת התערבות טיפולית, להעביר את שני הקטינים למשמרת האם. 3. בדיקה פסיכודיאגנוסטית, שנערכה לאב, ב-9.10.97 בהוראת בימ"ש, על-ידי המרכז הקהילתי לבריאות הנפש ביפו (הפסיכולוגית גב' חוה קרייטלר) מצביעה על הפרעת אישיות נרקסיסטית ועל חסימת אפשרות לקבלת עזרה. הבדיקה מכילה נתונים רבים נוספים, שאין צורך להרחיב בהם בדיון בערעור ודי לציין, כי יש בהם להצביע על קושי בטיפול באב ובשיתוף פעולה מצידו - עובדות, שבאו לידי ביטוי מעשי לכל אורך ההליך. 4. תסקיר פקידת הסעד לסדרי דין של עיריית ת"א מ-10.12.97 מצביע על קיומה של מצוקה נפשית קשה אצל שני הקטינים עקב קונפליקט נאמנות ועל העדר סיכוי לשיתוף פעולה בין ההורים. פקידת הסעד היתה מודעת לנזקים הנגרמים לקטינים המתנכרים להורה מצד אחד, ועל הנזקים הנגרמים לאחים המופרדים זה מזה, אך בכל זאת, המליצה על הפרדת המשמרת בין האחים, ועל המשך הסדרי ראייה וטיפול מתוך מגמה להביא לשיפור ההורות ולהימנעות מהפעלת כח טיפולי – דבר העלול לגרום לנסיגה במצב הקטינים, ובמיוחד ל’. 5. תסקיר פס' לסדרי דין של עיריית ת"א מ-23.2.98 ממליץ על המשך הטיפול ב-ל’ ועל הימנעות מעריכת אבחונים נוספים, הן בשל קיומם של אבחונים והן בשל החשש לגרימת נזק לילדים, שייחשפו לדמויות חדשות של מטפלים. 6. תסקיר פס' מעיריית ת"א (בענין ל’) מ-13.7.98 מסתמך על האבחונים הפסיכולוגיים, מתאר את מצוקתו של ל’ שהפך לילד הורי, עושה דברו של האב, שלא שיתף פעולה עם מרכז החירום לילדים בסיכון, כך שהטיפול בו שם הופסק ועל כך, שהאם חסרת אונים לנוכח סירובו של הקטין לכל קשר עמה. 7. בדיקה פסיכודיאגנוסטית, שנערכה ל-ל’ ב-18.9.98 על ידי מר יוסי גוצלב, פסיכולוג קליני, לפי בקשת בית המשפט, מביאה תמונת מצב קשה של תסמונת ניכור הורית, הדורשת התערבות מיידית לצורך חידוש הקשר עם האם במסגרת טיפולית תוך שקילת האפשרות לשקילת צעדים קיצוניים יותר, כמו הוצאת ל’ מבית אביו, אם לא יהיה שיתוף פעולה מצידו ומצד האב. 8. תסקיר פס' מעריית חולון (בענין א') מ-21.9.99, המציין שוב את חוסר האונים של האם, לנוכח ההסתה של האב, את בריחותיו של א’ מבית האם לבית האב, בניגוד להסדרי הראייה, שהותוו על ידי בית המשפט, תוך תיאור תלונות אחדות, שהוגשו על ידי האב בגין תקיפת א’ על ידי האם, וקובע, כי הסכסוך המתמשך שבין ההורים מעיד על הזנחה מצד שני ההורים, שאינם מספקים לו את הצרכים הרגשיים להם הוא זקוק. 9. תסקיר פס' מעיריית חולון (בענין א’) מ-17.10.99, שניתן לאחר מתן החלטה בענין הנזקקות ולפני מתן החלטה בענין דרכי הטיפול מלמד על כך, שהאם שיתפה פעולה והביאה את א’ לטיפול, שלא שיתף פעולה מאחר שהאב דאג להקצין את המשבר הקיים, סרב להיות בקשר טיפולי והמשיך להגיש תלונות כנגד האם באשר לאלימות. לפיכך ההמלצה היתה להעברת הקטינים למסגרת נייטראלית. 10. ד"ר בת עטר, אף היא פסיכולוגית קלינית, דווחה לבימ"ש למשפחה בנובמבר 99 על מצבו של א’ ועל תוצאות הטיפול הפסיכולוגי בו. לפי דוח זה נמצא א’ במצב של זעם כלפי שני ההורים אולם מרשה לעצמו להפנותו כלפי אמו בלבד. בתמצית מצביע הדו"ח על כך, שמצוקתו של א’ מציפה אותו ומקשה על תפקודו ומצוי כישוריו. 11. תסקיר פקיד סעד משלים מעיריית חולון (בענין א’) מ-23.3.00 מצביע על אותה מגמה: מאמצים כנים מצד האם לקיים את הקשר עמו, עירובו של א’ על ידי האב במערכת היחסים העכורה שבין ההורים, ניסיונות נפל של האם להגן על א’, מפני השפעה מזיקה והרסנית זו ובד בבד הסתגרות הולכת וגוברת של א’. 12. חוות דעתו של ד"ר גוטליב ממכון שינוי מ-10.9.00, שניתנה לבקשת בימ"ש למשפחה, קובעת באורח פסקני כי שני הקטינים שרויים במצב הגורם להם נזק נפשי המאיים גם על בריאות נפשם בעתיד, כאשר ד"ר גוטליב תולה את האשם למצבם של שני הקטינים באישיותו של האב ובכך חוזר על כל חוות הדעת הקודמות, בחוסר יכולתו לשתף פעולה בכוון הטיפולי ועל פעולותיו הנעשות בצורה אובססיבית תוך התעלמות גסה מטובתם של הילדים. ד"ר גוטליב המליץ, איפוא, על הוצאת שני הקטינים למסגרת של פנימיה טיפולית. ד"ר גוטליב סבר, שחרף התנגדותו של ל’ להוצאתו מבית אביו, הנזק, לטווח ארוך, שבאי הוצאתו גדול שבעתיים מהנזק שבהוצאתו הכפוייה מהבית. מגמת סקירת האבחונים והתסקירים הרבים נועדה להצביע על כך, שעוד בשלבים המוקדמים של הדיון בשאלת משמרת הקטינים כבר הוכחה עילת הסיכון לשלומם הנפשי על פי ס' 2(6) לחוק הנוער ולפיכך מיותר היה להאריך את הדיון בשמיעת עדויות רבות, שלא לצורך, כאשר היה ברור, שמצבם הרגשי של הקטינים היה קשה מנשוא. לא היה כל צורך בהוכחת האשמה למצבם בדרך של קביעת אי המסוגלות של ההורים. 5. קביעת אי המסוגלות של ההורים קביעה שכזו הינה חיונית בעת שבית המשפט דן בקביעת משמרת של קטין או בבקשה להכרזת קטין כבר אימוץ, אך איננה חיונית בקביעת נזקקות בעת שקיימת עילה חילופית הקשורה במצבו של הקטין, בין שמצב זה נגרם עקב אי המסוגלות של מי מההורים ובין שנגרם מחמת סיבה אחרת. מה שקובע את הנזקקות הוא בראש ובראשונה מצבו של הקטין המצדיק את התערבות המדינה באוטונומיה המשפחתית. הדיונים בהליך הנזקקות ממוקדים במצבו של הקטין. עיון בעילות הנזקקות מצביע על כך, שמלבד סעיף 2(2) לחוק הנוער יתר הסעיפים יוצאים מנקודת המבט של מצב הקטין. מצבו של קטין אף מצדיק נקיטה באמצעי חירום לפי סעיף 11 לחוק. ניתן היה לחסוך בחודשים רבים של דיונים מיותרים ולקבוע את נזקקותם של הקטינים כבר בישיבה הראשונה לו היתה השופטת קמא מסבירה לצדדים, שאם אין מחלוקת על מצבם של הקטינים, כי אז ניתן להכריז עליהם כנזקקים ולעבור לשלב הבא של קביעת דרכי טיפול, שהוא למעשה השלב, שעליו היו הצדדים חלוקים. משלא עשה כן בית משפט קמא וגרם להארכת הדיונים שלא לצורך, ניתן אף לומר, בצער, כי בכך הוחרפה ההתנכרות ההורית והוחרף מצבם הרגשי של הילדים. יתרה מזאת, הליך שכזה לא התחשב במימד הזמן בחייהם של ילדים, ובמיוחד ילדים הסובלים מתסמונת נכור הורי, שבה אליבא דכל החומר המקצועי הידוע עד כה, יש לפעול במהירות ובאסרטיביות כדי להביא לחידוש הקשר עם ההורה המנוכר, בין היתר באמצעות ניתוק, אפילו דרסטי, מההורה המנכר (ראו: Richard A.Gardner, M.D, The parental Alienation Syndrome (1998), Creative Therapeutics, Cresskill, New Jersey). כל המעיין בתסקירים, שהוגשו לבית המשפט, עוד בשלב דיוני המשמרת, ולאחר מכן בהליכי הנזקקות וכן בכל הדו"חות והאבחונים, לא ימצא הבדלים משמעותיים ביניהם באשר למצבם הרגשי הקשה של הילדים, שהלך והחריף עם הזמן ואף ימצא, כי למן האבחון הראשון עלה בוודאות כי האב, בשל מבנה אישיותו, איננו מגלה תובנה והבנה למצב הילדים ואיננו מסוגל לשתף פעולה עם הגורמים המטפלים על מנת ששני הקטינים יוכלו לקיים קשר עם שני ההורים, היינו, לא רק איתו אלא גם עם האם. עוד עולה בברור מכל התסקירים והאבחונים, כי לעומת האב שיתפה האם פעולה לכל אורך הדרך אלא שהיא ניצבה חסרת אונים למול המכבש, שהפעיל האב בצורה דורסנית וחסרת כל התחשבות כלפי הילדים. חוסר האונים שלה אף התעצם ככל שמערכת הרווחה והמערכת המשפטית לא השכילו להעמיד את האב במקום הראוי לו באותה עת, היינו, במרחק מהילדים על מנת לאפשר את הטיפול בהם ואולי לגרום בדרך זו גם לשיתוף פעולה מצידו (דרך שהוכיחה עצמה יעילה במידת מה בהליך הערעור). באמרת אגב אציין, כי חרף אבחונים אלה על חוסר האונים של האם, שנבע ישירות מהתנהגותו של האב, ועל הבנתה את צרכי הילדים ושיתוף הפעולה מצידה, קבע בית המשפט בפסק דינו את אי המסוגלות ההורית של שניהם על פי סעיף 2(2) לחוק הנוער תוך שהוא מציין כי "חוסר ההצלחה של המשיבה (לספק לילדיה את צרכיהם ללא הפרעה – ס.ר.) וחלוף הזמן גורמים נזקים נוספים לילדים" (עמ' 9 לפסה"ד). בכך נגרם עוול רב לאם, שכן בקביעה זו נתן בית המשפט פרס להורה המנכר, והתעלם מכך, שמצבה של האם נגרם לא בשל שיקולים אוביקטיביים ולא מחמת רצונה, אלא עקב הסתתו של האב, שהביא לחוסר אונים מוחלט מצידה. ביהמ"ש אף לא נתן דעתו על כך, שחלוף הזמן, שהיה בעוכרי האם והקטינים, נגרם על ידי התמשכות ההליך המשפטי, שלא לצורך, שנגרם, בין היתר, באשמת סירובו של האב לשתף פעולה. עוד שגה בית המשפט בכך שלא אבחן בין הליך הכרזת הנזקקות לבין קביעת דרכי הטיפול. כבר נזדמן לי לעמוד על כך באריכות בע"מ -1161/00 (תל-אביב) פלונית נ. היועה"מ (תק-מח 2001(1), 584). אציין שוב, כי חוק הנוער קובע שני שלבים בהליך הנזקקות. תחילה מוכרזת נזקקות הקטין ורק לאחר מכן מוגש תסקיר ובו המלצה לדרכי הטיפול (סעיף 8 לחוק ותקנה 7 לתקנות הנוער (טיפול והשגחה) (סדרי דין) תשל"א-1970 (בדומה להליך האימוץ שבו נדונה תחילה עילת האימוץ, היינו, הכרזת קטין כבר אימוץ ורק לאחר מכן דן בביהמ"ש במתן צו האימוץ). האבחנה איננה רק דיונית אלא מהותית, שכן היא נועדה בראש ובראשונה לקבוע אם קיימת עילה להתערבות באוטונומיה של המשפחה. רק משהוכחה עילה, ורק משהוברר, שהקטין או האחראים עליו אינם מסכימים לדרכי טיפול מוצעות, רשאי פקיד הסעד לעתור לבית המשפט בבקשה לנקוט באחת מששת דרכי הטיפול. יש להניח, כי הזהירות, שנקט בה המחוקק, בעת קביעת שלבי הדיון לפי חוק הנוער מקורה ברצון להגן על האוטונומיה של התא המשפחתי מפני התערבות לא מבוקרת של רשויות הרווחה, ולפיכך, מוטלת חובה הן על הרשויות והן על בתי המשפט להקפיד על מילוי סעיפי החוק לבל תיפגענה זכויות ההורים או הקטין. כריכת הראיות לענין נזקקות הקטינים יחד עם הראיות לענין דרכי הטיפול גרמה, בין השאר, להתמשכות ההליך, ללבוי יצרים מיותר בין הצדדים לגבי מיהות האשם במצבם של הילדים, דבר שגרע ממתן דגש למימד הזמן בחיי הקטינים ולהדגשת מרכזיותה של טובת הקטין בדיון. בשונה מהליך משמורת, שבו ההורים נאבקים זה בזה באשר להורה הראוי לשמש כהורה המשמורן, הרי בהליך נזקקות הצדדים הם שונים, שהרי מדובר בהליך שיוזמת המדינה כנגד ההורים וההליך ניזום עקב מצבו של קטין. לפיכך, הדיון בהליך נזקקות צריך להעמיד את מצבו של הילד במרכז ואין בו צורך בשקילת כל הפרמטרים הקשורים למסוגלות הורית, כמקובל בפסיקה בענייני משמורת. גם כאשר בקשת הנזקקות נסמכת על סעיף 2(2) לחוק הנוער, על פקיד הסעד, היוזם את הבקשה, להוכיח שמצבו של הקטין, הנפשי או הגופני, נובע מהזנחה של ההורה או מהעדר יכולת (זמנית או קבועה) לטפל בו. גם במצב דברים זה, אין צורך להוכיח פרמטרים אחרים של הורות ולהשוות בין הורים, שכן לא ההשוואה בין מסוגלותם היא הפלוגתא העומדת לדיון אלא מצבו של הקטין. כל זאת בשאלת הנזקקות. לענין דרכי הטיפול, כאן בודאי יש צורך בקבלת מידע על יחסי הורה-ילד ועל האפשרות, שההורה יציית לאחת מדרכי הטיפול המוצעות. כאשר בית משפט למשפחה דן בהליך נזקקות, שהוא פעמים רבות תוצר של הליכי הגירושין בין ההורים, (שכן אחרת לא היה מגיע לדיון בבית משפט למשפחה אלא לבית משפט לנוער בלבד), עליו להעמיד את מצב הקטין במרכז הדיון, הן מבחינת שקילת מימד הזמן והן מבחינת היותו נשוא הדיון. 6. ריבוי אבחונים גם בתיק זה, כמו גם בע"מ 1161/00 (תל אביב) אינני יכולה להשתחרר מן התחושה, שריבוי ועודף האבחונים לא נבע מצורך אמיתי להבין את הנפשות הפועלות ואת מצבם של הקטינים אלא עקב קושי של בית משפט קמא להגיע להחלטה בעניינם של הקטינים. האבחונים לא הוסיפו אלא רק חיזקו זה את זה, שכן הנתונים הבסיסיים של אישיות הנפשות הפועלות לא היו יכולים להשתנות ואת זאת ניתן היה ללמוד ולהסיק כבר מקריאת האבחון הראשון. גם בתסקירים המרובים, שניתנו על ידי פקידי סעד שונים, באו לידי ביטוי אישיותם של ההורים, ובמיוחד אישיותו של האב, שלא אפשרה לקטינים קשר עם האם ואשר מנעה סיכוי לקשר טיפולי, כל עוד יימצאו הקטינים בחזקתו. במקרה הנוכחי, בשל תסמונת הניכור ההורי, ריבוי האבחונים, שיש בו אלמנט נכבד של הארכת משך הדיון, תרם באופן פרדוקסלי להעצמת הניכור. עיון בפרוטוקול בימ"ש קמא איננו מצביע על נימוקים כבדי משקל, לפיהם היה מקום לזימונם של האבחונים הנוספים, שחלקם זומנו בניגוד להמלצת פקידי הסעד, שראו את ההתדרדרות במצבם של הקטינים כשיקול מכריע לסיום ההליך בעניינם. בערעור הקשור בסינדרום ניכור הורי [ע.ע.מ. (תל-אביב) 1010.98 קשת נ. קשת (דינים מחוזי, לב(3), 23)] נקבע, כי ניתן להזמין אבחונים נוספים כאשר מוכח לבית המשפט הצורך בהם וצורך שכזה יכול להתעורר, בעיקר במקרים הבאים: "(1) האיבחון הקיים איננו מספק. (2) קיימת מחלוקת מהותית בין מומחים שונים, ונדרש מומחה נוסף לצורך הכרעה ביניהם. (3) קיים פער בין המלצות המאבחנים לבין הדווחים מהשטח. (4) חל שינוי נסיבות עקב חלוף הזמן או מחמת סיבות אחרות המצדיק עריכת איבחון נוסף." (סעיף 16 לפסה"ד). במקרה הנוכחי, לא התקיימו הפרמטרים הללו, שכן עיון באבחונים השונים ובתסקירים מצביע על כך, כי לא היה בהם כל חידוש לעומת המידע הבסיסי, שכבר היה בידי בית-המשפט עוד בשלב הליך המשמורת, ובוודאי שבשלב של פתיחת הליך הנזקקות. יש לציין, כי ההמלצה בדבר דרך הטיפול הראויה המובעת בחוות הדעת של ד"ר גוטליב מ-10.9.00, איננה שונה מתוכנה של חוות הדעת של מר יוסי גוצלב מ-18.9.98. ההבדל ביניהם הוא כי מר גוצלב המליץ לשקול את הצורך להיזקק להנחיותיו של גרדנר לגבי מקרים של "התנכרות חמורה" אם לא יחודש הקשר שבין ל’ לבין אמו, ואילו ד"ר גוטליב המליץ על אימוץ אותן הנחיות בדרך של ניתוקו של ל’ משני ההורים, זאת לאחר שבינתיים חלפו להם שנתיים תמימות. הרעיון המוצדק, כשלעצמו, להסמיך את בימ"ש למשפחה לדון גם בתיקי נזקקות לגבי קטינים, שענינם כבר נידון בפניו במסגרת הליכי גירושין, מבוסס על הרצון לחסוך בזמן דיוני, לגבי הקטינים, שמצבם הקשה מצריך התערבות דחופה. במקום להעסיק שתי ערכאות מקבילות ניתן לקצר את ההליך כאשר מדובר באותן הנפשות הפועלות תוך שימוש בראיות, שכבר נצברו בהליך המשמורת. פתיחת תיק נזקקות תוך הליכי משמורת אין פרושו מחיקת כל המידע, שנצבר בתיק ביהמ"ש ושמיעת כל העדויות מחדש. 7. השתתפות הקטינים בהליך ושמיעת עמדתם באשר לעמדת הקטינים, סבר בית משפט קמא כי: "סעיף 8 לחוק הנוער קובע כי בית המשפט לא יתן החלטה, אלא לאחר שהוגש לו תסקיר ולאחר שנתן לקטין, לאחראי ולפקיד הסעד הזדמנות לטעון טענותיהם. סעיף 9 לחוק הנוער קובע חריג לכלל, כאשר "הוא סבור שהקטין אינו מסוגל להבין את העניין או שהבאתו עלולה לסכן את שלומו". בשלב בו הדיון התמקד בל’ הזמנתי אותו ללשכתי, התרשמתי מילד שמזדהה חד משמעית עם אביו, הוא שטח בפני את אותם הטיעונים ששמעתי מפי האב בדיונים בשואים שאינם מעניינם של ילדים. התרשמתי כי כל מעורבותו בנושא אינה לטובתו. לפיכך, לא מצאתי כי יש מקום לזמנו פעם נוספת. לגבי א', התרשמתי מתוך חוות הדעת כי מדובר בילד המצוי בקונפליקט נאמנויות עמוק ולא לטובתו לחדד את הקונפליקט בפני בית המשפט, שכן כל אשר יאמר עלול ליצור בו רגשות אשם עזים שעלולים לסכן את בריאותו הנפשית. בנסיבות אלה, החלטתי שלא לזמנו." (עמ' 15 לפסה"ד). אני סבורה, כי גישה זו איננה מבטאת כהלכה את משמעות זכותם של ילדים, כבעלי מעמד עצמאי בדיון להשתתף בהליך הנוגע להם. התחשבות ברצונו של קטין, כמו גם מתן משקל לדעותיו, הינה אחת מזכויותיו של קטין, כאמור בסעיף 12 לאמנה בדבר זכויות הילד 1989, שישראל אישררה אותה ב- 4.8.91, המציין כי: "1. מדינות חברות יבטיחו לילד המסוגל לחוות דעת משלו את הזכות להביע דעה כזו בחופשיות בכל עניין הנוגע לו, תוך מתן משקל ראוי לדעותיו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו של הילד. 2. למטרה זו תינתן לילד הזדמנות להישמע בכל הליך שיפוטי או מינהלי הנוגע לו במישרין או בעקיפין, באמצעות נציג או גוף מתאים, בצורה המתאימה לסדר הדין שבדין הלאומי." בענין זה כבר הבעתי עמדתי פעמים רבות, בין השאר, בע.מ.מ. (תל-אביב) 3/98 ביטון נ. ביטון (דינים מחוזי לב(2) 5) כי סעיף זה, הקובע את זכותו של ילד להישמע בכל הליך שיפוטי או מינהלי הנוגע לו במישרין או בעקיפין, איננו קובע גיל מינימלי לצורך שמיעת ילד, אלא מתנה את הגשמת אותה זכות של הקטין בגילו ובמידת בגרותו. גישה זו הלוקחת בחשבון את הכשירויות המתפתחות של קטינים מבוססת על הידע, שנרכש במשך שנים בתחום הפסיכולוגיה, ולפיו לילדים, גם לפני בגרותם, יש יכולת, התלויה בהתפתחותם הקוגניטיבית והרגשית, לקחת חלק בתהליך קבלת החלטות. (ר' לדוגמא Children's Competence To Consent ed. By G. Metlon, G. Koochen & Saks, Plenum Press). לזכות הקטין להשתתף בהליך הנוגע לו פנים רבות. היא משקפת בראש ובראשונה את ההכרה במעמדו העצמאי (ד.נ.א. 7015/94 (היועמ"ש נ. פלונית פד"י נ(1) 48, 65). היא אף מביאה למימוש את ההכרה בדבר זכותו של קטין לכבוד בהיותו "אדם" (ע"א 5464/93 פלוני נ. אלמוני פ"ד מח(3) 857, 863). מאחר שאין קשר קוהרנטי בין הזכות לכבוד לבין קיומה של כשרות משפטית (א. ברק: פרשנות במשפט, תשנ"ד, כרך שלישי עמ' 435), ניתן בוודאות לומר כי הזכות לכבוד כוללת את זכותו של הקטין להביע דעתו וכי יינתן לה המשקל הראוי בהתאם להתפתחותו. ראוי אמנם להדגיש כאן, כי יש להפריד בין הזכות להשתתף בהליך, זכות הניתנת למימוש בדרך ישירה ואקטיבית של שיתוף פיסי של הקטין עצמו או בדרך עקיפה, כאשר דעתו מובאת מפי מומחים או בדרכים אחרות בעת שאין הוא ניחן בכושר ורבאלי מתאים, לבין זכות ההשפעה, היינו, הזכות, שלדעה יינתן משקל ראוי. יש גם לאבחן בין זכות ההשתתפות לבין הזכות להבעת דעה, שכן הבעת דעה באופן ורבאלי לאחר שקילת חלופות אפשרית בשלב התפתחות מסויים בעוד שהשתתפות אחרת אפשרית גם בגיל רך יותר, שממנה ניתן להסיק לא אחת מסקנות המבוססות על התנהגות הקטין. זכות ההשתתפות פרושה גם מתן הזדמנות לקטין להביע את רגשותיו ומאוויו אף אם אינם מבוססים על ידע, שכן הקטין, שבענינו דנים, יודע כיצד הוא מרגיש ומה חשוב לו ובסופו של דבר, הקטין עצמו יצטרך לחיות עם תוצאות ההחלטה, שניתנה בענינו. מימוש כן ואמיתי של זכות ההשתתפות פירושו גם מתן מידע לקטין אודות ההליך ותוצאותיו בשפה המובנת לו, מתן הסברים לכל אורך ההליך, כולל הנימוקים להחלטה. מימוש כן ואמיתי איננו מחייב מתן משקל מכריע לרצונו של הקטין אבל מחייב הנמקה בעת שרצונו של קטין נדחה מפני שיקולים אחרים הקשורים בטובתו, במיוחד בעת שכשריו המתפתחים מצויים ברמה גבוהה של מידרג ההתפתחות. מבלי להכנס לסוגיות השונות הקשורות בזכותו של ילד לעומת טובתו, או רצונו של ילד לעומת טובתו, שכן אינני נדרשת להן בענין נשוא הדיון שלפני, ברצוני להדגיש כי קיומן של זכויות ילדים, ובהן הזכות להישמע ולהביע דעה בהליכים, הינה זכות עצמאית של כל ילד, שכאמור לעיל, כבר זכתה להכרה, הן בפסיקה, והן במידה מסוימת בחקיקה. אולם, בין ההכרה ההצהרתית לבין מימוש הזכות של הילד, רב המרחק. ההכרזה על המחויבות של בתי המשפט להתייחס לילד כבעל אישיות עצמאית וכבעל זכויות יסוד (ע"א 2266/93 פלוני נ. פלוני מט פ"ד(1) 221, 254); ע"א 5464/93 פלוני נ. אלמוני פ"ד מ"ח(3) 857,863 ד.נ.א 7015/94 היוע"מ נ. פלונית פ"ד נ(ו) 48,96), אסור שתישאר בגדר הצהרה, שאין מאחוריה דרכי מימוש קונקרטיות, בין בתוך המערכת המשפטית ובין בתוך המערכת המנהלית. אחרת, תהא ההצהרה בגדר 'מס שפתיים' בלבד בנושא זכויות ילדים. כפי שאמר הנשיא שמגר: "כבוד האדם לא יובטח על ידי הדיבור עליו אלא על ידי מתן ביטוי ממשי ומוחשי לשמירה עליו. בכך תפקיד חשוב לבתי המשפט החייבים לשקוד בפסיקתם על ההגנה המעשית על כבוד האדם, על קיום השוויון שהוא מרכיב ממרכיבי כבוד האדם ועל ההגנה על אלה שאין בידיהם להגן על כבודם ללא עזרת בית המשפט". (ע.א. 5942/92 פלוני נ. אלמוני פד"י מח(3) 837, 842). מן הראוי, כי בתי משפט למשפחה, כמו גם ערכאות אחרות הדנות בעניינם של קטינים, יאמצו את העקרון הקבוע בסעיף 12 לאמנה לזכויות הילד ויתנו לקטינים הזדמנות להשתתף ולהביע את דעתם, ללא קשר למשקל, שיינתן לדעתם במנין השיקולים. עצם ההאזנה לקטין, כמו גם עצם שיתופו בהליך הנוגע לו, הכולל אספקת מידע מתאים מצד הרשויות, כולל מצד בית המשפט במידת הצורך, וכן שיתופו בשימוע החלטה, יש בהם חשיבות רבה להעצמתם ולביסוס מעמדם העצמאי של ילדים כחלק מתהליך דמוקרטי והם מהווים חלק מכבודו של הקטין. בהקשבה לילדים ובשיתופם בהחלטות יש יתרונות נוספים, מלבד העצמתם, שהינה מרכיב חשוב בהתפתחותם האישית ובהתפתחותם כאזרחים במדינה דמוקרטית. כאשר נוכחים קטינים לדעת כי מקשיבים ומאזינים להם הם ילמדו להקשיב לאחרים. כאשר קטינים הינם חלק משיח ושיח ולומדים בדרך זו את אמנות המשא ומתן, כמו גם את מהות הפשרה, הם ילמדו ליישם זאת גם בתחומי חיים אחרים בעתיד. כאשר מוצג בפני הקטינים מידע, הם לומדים להעריך שיקולי כדאיות וכן תוצאות של פעולות ומעשים. בידי הקטינים מצוי מידע, שהוא אישי שלהם, שאיננו נחלת אחרים ושהינו רלבנטי ביותר לדיון ולהחלטה. ידוע כי קיים סיכוי רב יותר לשתוף פעולה עם ילדים בהחלטות, שהם היו שותפים להן. שמיעה כלאחר יד וכ"מס שפתיים" אין פרושה מתן כבוד לילד ואין פירושה מימוש זכותו להשמע. כבר אמרתי בהזדמנות אחרת: "מתן כבוד לילד הוא חלק מהעקרונות של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והיא משקפת גם את עקרון השוויון, שהוא נישמת אפו של המשטר הדמוקרטי. התייחסות לילדים כאל "אנשים", בעלי רגשות ודיעות באשר לחייהם מעבירה מסר, שאנו מכבדים אותם כבעלי ישות עצמית. העברת מסר זה, גם אם דעת הילד לא תתקבל, יש בה ערך כשלעצמה. יש בה כדי להעצים את הדימוי העצמי של הילד והגדלת תחושתו, שאנו מבינים אותו ומעריכים אותו. זהו תהליך הכנתם של ילדים לקראת עצמאותם. על הילד לדעת כי האינטרס שלו, או הזכות שלו, נשקלים בנפרד מאילו של הוריו; כי בהחלטות גורליות לעתידו דעתו נשמעת וכי הוא איננו חפץ, שעובר מיד ליד על פי גחמות ההורים. ... זכות זו להישמע כזכות עצמאית קיימת, הן לפני מתן ההחלטה לצורך שקילת השיקולים, והן בעת מתן ההחלטה לצורך מתן הסברים לקטין. כאשר קיים קונפליקט נאמנות והקטין נמצא במצב בלתי נסבל של הכורח לבחור, או במצבים קיצוניים כאשר הוא מגיע למצב של תיסמונת ניכור, יש להעזר במומחים על מנת לבדוק האם רצונו המילולי משקף את רצונו הנסתר והאמיתי, ובמקרה שכזה יש לתת יותר משקל לעדויות המומחים. יש להניח, שבמקרים הקיצוניים, כאשר מדובר בקטין מתבגר כי אז גם אם הוא מוסת וגם אם רצונו המוצהר איננו פרי בחירה חופשית בין שקולים, יהיה מקום לתת משקל גבוה יותר לרצונו של זה, גם אם ביהמ"ש יסבור, שאין ההחלטה תואמת את טובתו, שכן קטין בגיל זה מסוגל לנקוט בצעדים אקטיביים, כגון בריחה מביתו על מנת לסכל החלטה, שאיננה נראית לו". (ע.ע.מ. 90/97 בית משפט מחוזי (ת"א) מורן נ. מורן (דינים מחוזי, לב(2), 597). במקרה הנוכחי, התעלמות מזכותם של הקטינים להישמע, באופן ישיר ולא רק באופן עקיף באמצעות התסקירים והאבחונים, צורמת במיוחד לנוכח גילו הגבוה של ל’ בעת מתן פסק הדין (כבן 15) ולנוכח השינוי הדרסטי, שעמד פסק הדין לחולל בחייו ובחיי אחיו על ידי העברתם מבית ההורים (האב והאם בנפרד) למסגרת פנימייתית, הרחוקה מהם ריחוק גיאוגרפי ניכר, מסגרת, שמעולם לא התנסו בה. נער בן 15, הלומד בבי"ס תיכון דתי רגיל בעיר, אמור לעבור, באמצע שנת הלימודים, לפנימיה, כשהוא מנותק ממשפחתו (למעט אחיו הקטן), מחבריו, מעיסוקיו, מבלי שניתנה לו אפשרות להתבטא כראוי, מבלי ששותף באפשרויות השונות העומדות בפני בית המשפט, מבלי שהובהרו לו תוצאות סירובו לקשר עם האם ומבלי שבית המשפט שימע לו אישית את החלטתו ואת נימוקיה. גישה הפוסלת מראש את שמיעת הקטין מאחר שעמדתו ידועה מראש לא היתה מתקבלת כסבירה וכמתיישבת עם כללי הצדק הטבעי כאשר היה מדובר במבוגר שגורלו עמד להיות מוכרע. בשיחותי בלשכה עם הקטינים ובמיוחד עם הבכור ל’, יכולתי לעמוד על כך, שחרף התסמונת הקשה של הניכור ההורי, שבה היה מצוי, הוא היה מסוגל לבחון בקור רוח, תוך שקילת היתרונות והחסרונות שבחלופות השונות העומדות בפניו, ובהליך מחשבתי נאות לגילו, את משמעות הנתק מהאם ולאחר שהטלתי עליו את האחריות לחידוש הקשר (כולל הגעה ליחידת הקשר) והאב נוטרל מאחריות לכך, ולאחר שהבהרתי לו כי אם לא יחודש הקשר יתכן שלא יהיה מנוס מביצוע פסק הדין קמא, הוא שיתף פעולה, הופיע למפגשים ואף בהמשך השפיע על אחיו הצעיר לשתף פעולה אף הוא. לו בית משפט קמא היה מכבד את הקטין ונותן ביטוי ממשי אמיתי לזכותו להישמע, כי אז ניתן היה בשלבים מוקדמים יותר, ובטרם הוחרף הניכור ההורי, לחדש את הקשר עם האם וניתן היה, אולי, למנוע את ההחרפה שבמערכת היחסים ולמזער את הסבל והנזק שנגרם לקטינים. באשר ל-א’ - התקשורת עמו היתה קשה יותר ואת זאת ניתן היה ללמוד גם מהאבחונים ומהתסקירים השונים. א', שהיה כבן 11 בעת מתן פסק הדין לא נשמע בשל חשש לסכון בריאותו הנפשית. אולם, בית המשפט לא שקל האם לא ייגרם נזק רב יותר לקטין אם ייודע לו על הוצאתו לפנימיה מפי ההורים, שכל אחד, מטעמיו הוא, עשוי לסלף את הנימוקים של בית המשפט, כאשר בית המשפט לא הקשיב לו ולא הסביר לו את החלטתו ואף לא יידע אותו על החלופות העומדות בפניו (ראו בענין זה את דבריו של ס.נ. ח. פורת בעע"מ 33/96 דויטש נ. דויטש (דינים מחוזי, כו(7), 773)) על חשיבותה של זכות ההשתתפות והבעת הדעה מנקודת מבטם של ילדים עמדו החוקרות וולרשטין, לואיס ובלקסלי בספרם: גירושים והשפעתם על הילדים בבגרותם (הוצאת מטר, 2000), בסכמן תוצאות מחקר בין 25 שנים אודות ילדים, שחוו גירושין. אותם ילדים בקשו לעצמם זכות הבעת דעה כשמדובר בחייהם שלהם וחשו כעס רב על שהוצאו אל מחוץ לתהליך התכנון וקבלת ההחלטות. הם בקשו שיכבדו אותם ויאפשרו להם את החירה בתחומי החיים הנוגעי להם (עמ' 323). 8. שקילת טובתם של הקטינים מאחר שכל הצדדים מאוחדים בדעה, שטובתם של הקטינים איננה בקיומו של פסה"ד של בימ"ש קמא, היינו, בהוצאתם של הקטינים ממשמרת הוריהם והעברתם למשמרת רשות הסעד, אין צורך לדון בסוגיה זו. יחד עם זאת, ראיתי לנכון להעיר, שהיה רצוי כי בעת שבימ"ש שוקל דרכי טיפול לפי חוק הנוער יערוך הוא את מאזן הנזקים, שייגרם לקטין כלשהו בהוצאה ממשמרת הוריו לעומת הנזקים, שייגרמו לו אם לא יינתן צו שכזה. בפסק דינו קבע ביהמ"ש כי המשך הטיפול במסגרת הבית לא יניב פירות (עמ' 14 לפרוטוקול). אולם, לא בדק את הנזקים הצפויים למי מהילדים אם בנסיבות של מתן פסה"ד היו הם מנותקים מהוריהם או מסביבתם, עוברים למערכת חינוכית ברמה נמוכה יותר מזו שלה הורגלו עד כה וכן מתרחקים מכל מה שהיה ידוע להם עד כה ומכל מה שחוו עד כה, כל זאת לעומת הנזקים הצפויים להם במתכונת חייהם הנוכחית כאשר שניהם הוכרו כסובלים מתסמונת ניכור הורי. במילים אחרות, ביהמ"ש לא נימק כדבעי כי הוא משוכנע שהוצאת צו המשמורת עבור הקטינים הינה טובה יותר מאשר אי הוצאת הצו בנסיבות שבהם מדובר בניכור הורי מתמשך. 9. תסמונת ניכור הורי הספרות המקצועית והפסיקה, שאימצה אותה, מלמדים על כך, שכאשר מדובר בתסמונת ניכור הורי מהדרגה הקיצונית יש חשיבות ראשונה במעלה להתערבות מהירה של הרשות המטפלת כמו גם הרשות האוכפת. (ראו: גרדנר, שם; ד"ר דן שרון: שיקולים מנחים בסוגיית משמורת וסדרי ראיה" קובץ מאמרים לפקידי סעד בהוצאת משרד העבודה והרווחה עמ' 34) כל עיכוב במסירת מסר חד משמעי להורה המנכר, כמו גם לילדים, פירושה החרפה של המצב, הקצנתו ולמעשה יצירת קבעון, שלעיתים לא ניתן לחזור ממנו. נראה כי בעת שנתן ביהמ"ש את פסק דינו, לאחר שהקטין ל’ לא ראה את אימו במשך כשלוש שנים וסרב לקיים את צווי ביהמ"ש, היה זה כבר מצב קיצוני ביותר של ניכור הורי. במצב כה קיצוני קיימות דעות, שהנזק של ניכור כבר השאיר את רישומו בדרך שאיננה מאפשרת טיפול בקטין באמצעות ניתוקו מההורה המנכר, במיוחד הדברים נכונים לגבי קטינים מתבגרים, שקיים קושי רב יותר לכפות צווים בניגוד לרצונם המוצהר (גם אם איננו תואם את טובתם, כפי שהיא נחזית ע"י מקבלי ההחלטות). התמשכות ההליך בביהמ"ש במשך חודשים ארוכים, העמדת הילדים וההורים באבחונים חוזרים ונשנים מנעה מביהמ"ש את מימוש תפקידו בסיטואציה של הסתת ילד כנגד הורה, שהוגדרה יפה ע"י ד"ר דן שרון (במאמרו הנ"ל): "מכאן ובמידה ובלשון טיפולית נייטרלית ההורים לא מבינים את המשמעות ואינם יכולים לעשות לשנותה, או בלשון אקטואליה לאחד מההורים נח לא להבין, מפני שב"סרוב" הילד להשמע למרותו ביחס להורה השני יש להורה רווחים משניים, אזי היה חשוב שבית המשפט ישתמש בכל אמצעי האכיפה המוגדרים בחוק על מנת להוציא את השליטה מהקטין ולהחזירה להורה הראוי יותר" (שם בעמ' 34). יש לזכור כי הספרות המקצועית משווה את "סינדרום ההתנכרות להורה" לחטיפה נפשית (ראו: עע"מ ביהמ"ש המחוזי (ת"א) 33/96 דויטש נ' דויטש, שם, בעמ' 20 ד"ר ברמן וד"ר ויצטום: חטיפת ילד בידי הורה והתסמונת של התנכרות להורה, שיחות כרך ט', חוברת 2, 1995, עמ' 115, 119. במקרים של "חטיפה נפשית" מתמשכת לא נותר, פעמים רבות, בזכרון הילדים זכר (מודע) לקשר הטוב, שהיה בילדות עם ההורה השנוא. לפיכך, בנסיבות המקרה הנוכחי, לאור המידע, שהיה מצוי בפני ביהמ"ש כבר בפתיחת הליך הנזקקות, בהיותו המותב, שדן בהליך המשמורת בשנתיים, שקדמו לבקשת הנזקקות, היה ברור, כי האב נעדר תובנה, איננו משתף פעולה ולמעשה איננו בר טיפול. להתרשמותי, בהליך הערעור החל האב לשתף פעולה, במידת מה, משנוכח לדעת, שמערכת אכיפת החוק נוקטת בכל האמצעים, כולל שימוש במשטרה, על מנת לסכל את אי ביצוע החלטות ביהמ"ש. (הכוונה להתראות לא מבוקרת של הקטין א' עם האב בניגוד להחלטת ביהמ"ש שאסר כל הסדרי ראיה אלא בפיקוח ביחידת הקשר). אין בכך כדי לקבוע שהאב הוא בר טיפול במובן זה שהוא מסוגל להגיע לתובנה באשר ליחסו כלפי האם ובאשר למצב הקטינים, שהוא תוצר יחס זה. 10. זכויות קטינים לקשר עם שני ההורים אני סבורה כי במהלך הליך הנזקקות בביהמ"ש לא ניתן ביטוי מספיק לזכותם של שני קטינים לקשר עם שני ההורים. כבר הודגש ע"י הרכב ביהמ"ש המחוזי בת"א, שבו נטלתי חלק, לא אחת, כי הזכות של ילדים לקשר עם שני ההורים הינה זכות בסיסית של קטינים המודגשת גם באמנה בדבר זכויות הילד 1989 (כתבי אמנה 1038 כרך 31 עמ' 221 בסעיפים 7, 9(2), 10(2) ו- 18). ואוסיף על כך, כי במקביל לזכות זו של ילדים, מוטלת אחריות על ההורים לקיומו של קשר זה עם ההורה האחר, שכן אי קיום הקשר לא רק שפוגעת היא בזכותו של הקטין שפוגעת היא בעקרון טובת הילד, שהוא העקרון השולט בכל החלטה הקשורה בקטינים. היטיב לבטא זאת מ"מ הנשיא השופט ש. ז. חשין, כאשר עוד לפני קרוב ל- 50 שנה, אמר את הדברים הקולעים הבאים: "טובת הילד כוללת גם חינוך טוב, הכשרת הלב לנימוסים נאים, לדרך ארץ בפני אנשים קרובים ורחוקים, וביחוד לכיבוד אם ואב. ההורים חייבים להיות אנשי המעלה בעיני הילד ויהיו אשר יהיו היחסים ההדדיים בינם לבין עצמם. כן ההכרח לנטוע בלב הילד רגשי אהבה והערצה לאב ולאם לא רק משום שמגיע להם הדבר בזכות היותם הורים, כי אם גם, ואולי בייחוד, משום שטיפוח רגשות אלה מרגיל את הילד לאחר זמן לקשור קשרי ידידות עם זרים ועם החברה כולה. הקשר הראשוני נוצר עם האנשים הקרובים ביותר לילד ומתפשט על האחרים. נטיעת רגשי שנאה בלב הילד לאב או לאם פירושה השרשת איבה לאדם מן החברה. פעל כזה מזיק לילד ולכל תהליכי התפתחותו הרוחנית, ועשוי להתנקם ברבות הימים בסביבתו הקרובה והרחוקה כאחד." (ע"א 319/54; המ' 106/56, ד.ג נ. ה.ג. וערעורים שכנגד, פ"ד יא (01), 261). 11. סוף דבר - כפי שציינתי כבר לעיל קיימת הסכמה לעניין נזקקותם של הקטינים בעת הגשת הבקשה לנזקקות, על יסוד סעיף 2(6) לחוק הנוער כמו גם בעת מתן פסה"ד, וכן קיימת הסכמה שלא להשאיר את צו המשמורת לרשות הסעד על כנו. יחד עם זאת, אין ספק, כי מאחר ומדובר בקטינים נזקקים יש צורך בהמשך ההשגחה של פקיד סעד לחוק הנוער אשר יקבל סמכויות להמשיך ולפקח על הקשר שבין הקטינים לבין ההורים, בשיתוף פעולה עם פקיד סעד לסדרי דין. המלצת פקיד הסעד לשינוי המשמורת מרשות הסעד לאב אין מקומה בהליך הערעור הואיל וכפי שהסברתי כבר לעיל הליך הנזקקות הינו הליך שונה מהליך המשמורת וכל שינוי במשמורת מהורה להורה טעון הכרעה בדיון בביהמ"ש למשפחה. 12. אשר על כן, אני מחליטה בזאת כדלקמן: א. צו הנזקקות לגבי שני הקטינים יוסיף לעמוד על כנו למשך שנה. ב. צו המשמורת לגבי שני הקטינים על פי סעיף 3(4) לחוק הנוער מבוטל בזאת והוא מומר בצו השגחה של פקיד סעד לחוק הנוער על פי סעיף 3(3) לחוק הנוער למשך שנה. ג. שני הקטינים ישתפו פעולה עם פקיד הסעד לחוק הנוער ויקיימו קשר עם שני ההורים, בהתאם להוראות פקיד הסעד. ד. המערער והמשיבה מס' 1 ישתפו פעולה עם פקיד הסעד לחוק הנוער בכל הקשור לטיפול בקטינים, ובמיוחד יקפידו הם על קיומם של הסדרי הראיה המבוקרים, שייקבעו מעת לעת ע"י פקיד סעד לחוק הנוער בהתאם לשיקול דעתו ולמצב הקטינים, ובהתייעצות עם פקיד סעד לסדרי דין. הסדרים אלה יעמדו בתוקף אלא אם ישונו על ידי בית משפט למשפחה בהליך המשמורת. ה. כל עוד לא החליט ביהמ"ש למשפחה על שינוי המשמורת של האם בקטין א'. יימצא הקטין במשמורת האם והסדרי הראיה עם האב ועם אחיו ל’. יוסיפו להתקיים באופן מבוקר ומפוקח כפי שנקבע בהחלטות הקודמות של ביהמ"ש שלערעור. ו. פ
אני מחפש מאמר אמפירי - כזה שאפשר לבסס טענות עליו - בדבר הקשר שבין ממצאיו (השנויים במחלוקת) של סקינר לגבי "חוויות שליליות וחיוביות" לבין הסתה וניכור הורי. לב, שלחת לי אך לא מזמן באדיבותך חומר על סקינר - ועל כך אני מודה מקרב הלב - ואולם דרוש לי בירור הקשר לעייל בכדי "להשלים את הפאזל". בתודה לכל מי שיכול לעזור בנושא

שאלתי היא האם בעל שאחרי שיש לנו חשבון משותף שבעצם הכל יורד מישם במשך 29 שנה ויש שם מינוס הוא יכול להעביר את המשכורת שלן לחשבון אחר מה קורה עם כל התשלומים והחובות משכתא על מי זה יחול

0528020115 איריס תודה

אני מחפש מאמר אמפירי - כזה שאפשר לבסס טענות עליו - בדבר הקשר שבין ממצאיו (השנויים במחלוקת) של סקינר לגבי "חוויות שליליות וחיוביות" לבין הסתה וניכור הורי. לב, שלחת לי אך לא מזמן באדיבותך חומר על סקינר - ועל כך אני מודה מקרב הלב - ואולם דרוש לי בירור הקשר לעייל בכדי "להשלים את הפאזל". בתודה לכל מי שיכול לעזור בנושא

שאלתי היא האם בעל שאחרי שיש לנו חשבון משותף שבעצם הכל יורד מישם במשך 29 שנה ויש שם מינוס הוא יכול להעביר את המשכורת שלן לחשבון אחר מה קורה עם כל התשלומים והחובות משכתא על מי זה יחול

0528020115 איריס תודה

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
דיני משפחה וגירושין
בחר
בחר