פס"ד תקדימי (לפחות ע"פ הקישור המצורף להלן), אשר קובע כי הקרוי "נכסי קריירה"

הינם ברי איזון ויש להחילם כברי שיתןף. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3441961,00.html

אם יש למישהו את האיזכור של פסה"ד המדווח - אודה מראש אם ינדבו לכאן

ירון

פסה"ד עדין לא פורסם , רק בעמודי החדשות יש להניח כי יפורסם בימים הקרובים. אגב גם ללא פסק הדין יש החלטות מסוג זה כאשר במסגרת איזון המשאבים " השכלה .. ומוניטין " וכצ"ב הינם "צד " באיזון. אך רק דיין אחד בבית הדין הרבני בירושלים פסק כי גם את "הילדים " יש לאזן , שכן הילדים הם הדבר החשוב שקיים ולכן אם המונעת את הסדרי הראיב תשלם בצדדים אחרים של האיזון.

אבי, כמה דברים לי אליך:

1. נכון שאין זהו הפס"ד הראשון בסגנון, אך זהו פסה"ד המחייב הראשון, היינו: הלכה מבית היוצר של ביהמ"ש העליון. 2. בקריאה ראשונה של החלק השני בתגובתך, לא כל כך הבנתי את השייכות, אך לאחר מחשבה, נדמה לי שהחלת השיתוף גם בגידולם של ילדים מהווה בהחלט צעד בכיוון הנכון. מדובר בעצם ב"זמני הורות שווה". 3. האם יצרת קשר עם "גרשון"? בברכה

פס"ד תקדימי (לפחות ע"פ הקישור המצורף להלן), אשר קובע כי הקרוי "נכסי קריירה"

הינם ברי איזון ויש להחילם כברי שיתןף. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3441961,00.html

ירון - מבית היוצר של עוה"ד אלינור לייבוביץ - עוד משהו לעיין - ליידע כללי

אני מחזיקה את המידע הזה אצלי כבר תקופה.... מוניטין אישי ונכסי קריירה – נכסים עסקיים משפחתיים אלינור ליבוביץ', עו"ד* עו"ד אלינור ליבוביץ' מציגה במאמרה את גישת הפסיקה באשר לחלוקה של נכסי הקריירה כפי שהיא הולכת ומתפתחת כיום. לסברתה, גישה זו, אשר גורסת כי נכסי הקריירה והמוניטין משותפים הם לבעל ולאישה כמעט תמיד, תנציח את הישארותן של נשים בבית, את עבודתן בעבודה זניחה, לא מספקת ולא מכניסה. לדבריה, גישה זו המגוננת על נשים- עושה להן עוול בסופו של דבר, ומנציחה את הפער הקיים בין גברים לנשים בהכנסות ובהישגים. מוניטין כקניין וכנכס: מוניטין עסקי הינו זכות קניינית והוא מוכרים כנכס. נכס זה הינו בעל שווי כלכלי, אשר ניתן לאומדו בכלים מקובלים. לרוב נהוג, כי רואה חשבון או כלכלן מעריכים את המוניטין, כמו גם את יתר נכסי העסק או החברה. "הכל מודים שמוניטין הן 'נכס' ". אומר בית המשפט העליון בע"א 550/72 באומל נ. פה"ש חיפה, פ"ד כח (1) 650, אם כי - "נכס בלתי מוחשי...". גם בע"א 280/73 פלאימפורט בע"מ נ' ציבה - גייגי ואח', פ"ד כט (1) 579) נקבע, כי: "הכל מסכימים שמוניטין... בחזקת קניין המה... הכל מכירים במוניטין עסקי של אדם כחלק מנכסיו". כאשר נזקק בית המשפט לפרק חברה או נכסי שותפות, הוא מתייחס לנושא המוניטין, כחלק מהנכסים שהינם ברי פירוק ומכירה. בע"א 550/72 באומל, דלעיל נקבע, כי "זוהי זכות קניינית מבין נכסי השותפות", ובע"א 663/87 נתן נ. גרינר שעסק במחלוקת בעניין מוניטין של בית מרקחת, נקבע כי "מוניטין של עסק, הינו נכס השייך לעסק בתור שכזה, ולא לשותף אחד...". השאלה "מהם מוניטין וכיצד יש לחשבם" אינה פשוטה. קיימות שיטות אחדות לחישוב שווי המוניטין, אולם אף לא אחת מהן מוחזקת כמדע מדויק. המחבר דוד אלקינס בספרו "מיסוי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, מוניטין, ידע" (חושן למשפט, תשנ"ג), מקדיש פרק שלם לנושא המוניטין, מיסוי מוניטין, וההבחנה בינו לבין "עסק חי". על פי ציטוט מספרו של דוד אלקינס, כבר בשנת 1810, נעשה ניסיון ראשון להגדיר את מונח המוניטין, כפי שעמד עליו בית המשפט האנגלי: "מוניטין שנמכרו אינם אלא ההסתברות שלקוחות ישנים יחזרו למקום הישן". עם חלוף הזמן הוספו רכיבים, שכולם מצביעים על כוחו של עסק למשוך לקוחות (ראה אלקינס/מיסוי קניין רוחני, שם, עמ' 145-146). על פי ספרו של אלקינס, נתן הלורד דייווי הגדרה שונה למוניטין שהוגדרו על ידו כ"סיכום של הזכויות הנצמחות לקונים מרכישתם את העסק ואת הנכסים המשמשים אותו". הגדרה זו מרחיבה את המושג מוניטין כך שיכלול כל יתרון שיש לעסק הקיים...... מהם נכסי קריירה/מוניטין אישי: המדובר ב"שוויו" של אדם כבעל מקצוע. עורכי הדין, רואי החשבון, ובעלי המקצועות החופשיים, צריכים להביא בחשבון שביום מן הימים הם עלולים לשלם סכומי כסף לא מבוטלים בגין עצם העובדה שלמדו והתקדמו במהלך חיי הנישואין, ואילו בן הזוג האחר לא השקיע בעצמו ולא פיתח קריירה מכניסה. ויודגש בשנית - אין הכוונה לנכסים מוחשיים כגון כספים, נכסי נדל"ן וכיו"ב אלא לשוויו של האדם כבעל מקצוע, לכושר ההשתכרות הצפוי והעתידי שלו. המוניטין בראי דיני המיסים: סוגית המוניטין והערכת שוויו, עלתה אף בהקשר של מיסוי, כפי שניתן לראות בשורת פסקי הדין, דלהלן: בע"א 550/72 באומל נ. פקיד השומה חיפה, דלעיל, הדן בסוגיות מיסוי התעוררה השאלה, האם על סכום שנרשם כמוניטין של החברה, חייב הנישום לשלם מס רווח הון. נקודת המוצא שם הייתה ש"מוניטין" הם "נכס", ושהתמורה המתקבלת בעבורו, היא רווח הון. השאלה התעוררה לגבי שיעור המס, שכן בתקופה הרלוונטית היה מיסוי שונה לגבי מוניטין לבין מרכיבים אחרים של שווי החברה. כב' השופט ויתקון הבהיר, כי הנחת היסוד של פקיד השומה, שלפיה מוניטין הם נכס העולה בערכו, אינה הנחה נכונה. מוניטין נמכרים, אינם אלא הסתברות, שלקוחות ישנים יחזרו למקום הישן. זהו שמה הטוב של הפירמה, ומכלול קשריה שנבנו בשנות עבודה כנה או שהושגו בהשקעה רחבה. ניתן לומר, כי המוניטין הם פונקציה של רווחיות העסק. אין כל חזקה על רווחיות מתמדת כזו, הנמצאת בקו עלייה. עוד מדגיש שם כב' השופט ויתקון, כי רווחיות העסק צריכה להיעשות במונחים יציבי ערך ובהתעלם מהגדלת השווי עקב ירידת ערך הכסף או עקב גורמים אחרים, שאינם תלויים ברווחים בעסק (עמ' 654ב-ג). פסק-דין נוסף הדן בסוגיית המוניטין אשר גם הוא עוסק בהיבט הנובע מתחום המסים הוא, עמ"ה (ת"א) 11/67 קימל נ. פקיד השומה 4, שם נאמר לעניין למוניטין, כי: "מקובל לחשוב, כי מוניטין מבטא את מכלול היתרונות המצטברים בעסק בגלל שמו הטוב ובגלל הוודאות שלקוחותיו יחזרו אליו ויערכו בו את קניותיהם, בגלל נסיבות שונות הקשורות במקום או בשירות שניתן להם או בגלל הרגל..." מהאמור לעיל, מתקבל, כי למוניטין רכיבים מספר, בהם: א. שם טוב של העסק. ב. קשר ללקוחות, שהפך להיות קבוע לרגל הרגל. ג. מקום הימצאו של העסק וכיו"ב. המוניטין בזיקה לדיני הנזיקין: תחום משפט נוסף הדן בנושא של מוניטין הוא דיני הנזיקין. בסעיף 59 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], נקבע, כי: "מי שגורם או מנסה לגרום, ע"י חיקוי השם, התיאור, הסימן או התווית, או בדרך אחרת, שטובין ייחשבו בטעות כטובין של אדם אחר, עד שקונה רגיל עשוי להניח שהוא קונה טובין של אותו אדם, הריהו עושה עוולה, כלפי אותו אדם..." אדם רשאי להגן על מוניטין שלו מפני עוולה זו, ומוענקת לו זכות תביעה, לרבות סעד של פיצוי, כנגד מי שעלול לפגוע בקשריו עם לקוחותיו. ברע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ. אליהו בע"מ ופרקר, שם נסוב הדיון אודות המוניטין של עטים, נקבע, כי קיים קושי להגדיר באופן מדויק וממצה את המושג "מוניטין" וכך נקבע: "הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים לרכוש את המוצר. המוניטין הם נכס בלתי מוחשי. הם בגדר קניין. ניתן למכור מוניטין של עסק. על התמורה המתקבלת ממכירת מוניטין, מוטל מס רווחי הון. ניתן להוריש מוניטין וניתן למשכנם" (שם, עמ' 315ה- 316א). על-פי פסק-דין באומל דלעיל, ניתן להסיק, כי בישראל הייתה מגמה לראות במוניטין כמאופיין על ידי כוח משיכה ללקוחות. אולם, מלבד זאת, נאמר שם, כי המוניטין הם פונקציה של רווחיות העסק. מכאן שהמוניטין הוגדרו כמכלול היתרונות המצטברים בעסק, יתרונות שבגין הוודאות בדבר קיומם - יש להניח שהלקוחות יחזרו ויערכו קניות שם, לרבות נסיבות שונות הקשורות במקום, בשירות שניתן להם וכן גם בשל ההרגל. כך גם הייתה המסקנה בקימל דלעיל, שם הוגדרו המוניטין כמכלול היתרונות המצטברים בעסק, בגין יכולתו למשוך לקוחות. תוצאה דומה עולה אף בקשר להגנה על קיומם של מוניטין, כנכס בר-הגנה על-פי סעיף 59 לפקודת הנזיקין. ביטוי לגישה זו ניתן למצוא גם בספרו של יעקב בסט "חשבונאות פיננסית" (חלק א' אחיאסף, 1984) עמ' 210: "מנקודת ראות חשבונאית, מציין מוניטין בספרים את ההפרש שבין המחיר המוסכם אותו משלם הקונה בעד נכסים מזוהים לבין ערכו הכולל של אותו עסק. ..." במאזן, מייצג המוניטין, בדרך כלל, את הערך הכולל שיוחס לעסק בתאריך מסוים בעבר, בניכוי הסכומים שיוחסו לנכסים בודדים. המוניטין נובע, כמעט באופן בלעדי, מיכולת להניב תשואה גבוהה מן הרגיל, בהתחשב בערך הנכסים המוחשיים והבלתי מוחשיים של המפעל. בדיונים המתנהלים בין המוכר ולבין הקונה של העסק, יכולים הם להסכים ביניהם על גובה ערכו של המוניטין על בסיס שהוא סביר. כלומר, משמעות קיומם של מוניטין, לכאורה, מקבלת ביטוי בתרומתו לרווחיות, או לעודף הרווחיות, לעומת עסקים דומים, בלא מוניטין דומה מהסוג שיש לאותו בית עסק ספציפי. המוניטין בזיקה לדיני הקניין: שאלת המוניטין בזיקה לדיני הקנין נדונה בפסק דין אשר עוסק במוניטין בעת פירוק שותפות של משרד עורכי דין. שאלת שווויו של מוניטין של משרד עורכי דין באה לידי ביטוי בפסק הדין הידוע שניתן מפי כב' השופט קלינג – ה"פ (תא) 994/00 ד"ר רפאל נ' רבינוביץ. כב' השופט קלינג דוחה את טענת המשיבים, לפיה אין שווי למשרד עצמו, אלא אך ורק לעורך הדין גופו, שכן עורך דין אינו יכול להעביר לקוחות לאחרים, ואינו יכול להכתיב ללקוח לשירותיו של איזה עורך דין להיזקק. בית המשפט קובע, כי טיעון זה אינו גורע מקיומו של מוניטין לבית עסק, גם אם מנהל בית העסק אינו יכול לכפות על הלקוחות להיזקק לשירותי של זה או אחר. כב' השופט קלינג מציין, כי גם באנגליה מכירים כיום במוניטין של משרד עורכי דין וכי יש חשיבות אף "לשמו של המשרד שיצא שמעו בציבור, ולמיקומו של המשרד שאליו שמים לקוחות פעמיהם. יש ועתם ההימצאות של מסמכים מטיפול קודם בעניינו של לקוח מביא את הלקוח לאותו משרד, המשכיות ההיזקקות של לקוחות לשירותיו של המשרד הוא המשווה ערך כלכלי למוניטין…" כיצד יחושב המוניטין: בע"א 7493/98 שלמה שרון נ. פקיד השומה (להלן – "פרשת שרון) נסקרו מספר דרכים או שיטות לאופן חישוב המוניטין. 1. השיטה הראשונה שנבחנה (אולם, לא נבחרה כשיטה המתאימה) הינה השיטה המבוססת על חישוב רווח שנתי ממוצע. וכך נאמר בפסק דין שרון בנושא שיטה זו: "בשיטות משפט שונות הוצעו דרכי חישוב שונות לצורך שומת המוניטין. אחת משיטות החישוב שנבחנו בארץ ומחוצה לה מזהה את שווי המוניטין עם הרווחים העתידיים של העסק, המוערכים בהסתמך על ממוצע רווחיו בשנים קודמות. שיטה זו הוצעה בפרשת באומל, מפי השופט ויתקון לאמור: "...יש שמחשבים את שוויין [של מוניטין- א.ל] בכל עת על יסוד הרווח השנתי הממוצע, אם לתקופה של שנה אחת ואם לתקופה של מספר שנים". התייחסות לשיטת חישוב זו, המקובלת באנגליה ניתן למצוא בע"א 552/78 פקיד השומה נ' גלרט, פד"א י, 71, בפסק דין זה מצוי הציטוט דלהלן: The goodwill of a business is always a difficult item to value, but a method commonly adopted is to calculate the average annual profits accruing over a period of some three years and multiply the resulting figure by the number of years’ purchase which is appropriate having regard to market conditions and the circumstances of the trade. Calculations of that sort, however, are only appropriate to businesses which have goodwill, i.e. where it can reasonably be assumed that habitual customers, clients, etc. will continue to come along so that profitability will be preserved. That may not always be so in highly competitive activities (Whiteman Capital Gains Tax (1988) 223). בפרשת שרון מובעת ביקורת על שיטה זו ונאמר לגביה כדלקמן: "ייחוס כל רווחי עסק למוניטין, מעורר קושי בשל ההנחה שכל רווחי העסק נצמחים הודות למוניטין. יחוס זה, של כל הרווחים למוניטין, יש בו משום קביעה כי שאר נכסי העסק - המוחשיים והלא מוחשיים כאחד – נעדרים כל יכולת להפיק רווחים. זוהי קביעה מוטעית. כשם שעסק מפיק רווחים הודות למוניטין מהם הוא נהנה, כך הוא מפיק רווחים גם הודות לנכסיו האחרים, ובהם פטנטים הרשומים על שמו, שיטות היצור אותן הוא מפעיל, נכסיו המוחשיים ועוד. אם אמרנו כי מחירו של כל נכס אינו אלא היוון ההכנסות העתידיות שיצמיח, קביעתה של נוסחה זו היא בפועל אמירה כי נכסים אחרים של העסק שאינם מוניטין, הם חסרי ערך, כל אימת שהעסק נהנה ממוניטין. אמירה זו, למותר לציין, אין בה כל ממש. בשיטה האמורה המסתמכת על ממוצע רווחי העסק טמון קושי נוסף, הוא הקושי המעשי שבבחירת מספר השנים בו יוכפל ממוצע הרווחים. לשם בחירה במכפיל הנכון, יש לחזות את אורך חייו של העסק. לצורך כך, ניתן אמנם להשתמש, כאומדן, בממוצע ידוע של חיי עסקים מסוג מסוים במשק בזמן נתון, תוך עריכת התאמות לאופי העסק הנדון. אלא שגם הערכה זו אינה אלא אומדנה גסה". 2. שיטה אחרת לחישוב דנה בפער והיא קרויה השיטה היחסית. לפי נוסחה זו, הרווח המיוחס למוניטין הוא הפער שבין הרווח שהפיק העסק לבין הרווח המקובל בענף (ד' אלקינס מיסוי קנין רוחני (תשנ"ג) 157-158). וכך מוסברת שיטה זו בפרשת שרון, על חסרונותיה: "בבסיס שיטה זו ניצבת ההנחה כי בעוד שכל העסקים בענף מפיקים רווח אחיד, הודות לנכסים המוחשיים והלא מוחשיים שיש לכולם, הרי שכל רווח עודף שיש לעסק כלשהו, יש לייחסו למוניטין שלו. גם הנחה זו מעוררת קושי. ראשית, משום שייתכן שלכל העסקים בענף יהיו מוניטין, ועל כן עודף הרווח של עסק מסוים לא יבטא את מלוא המוניטין שלו. עשוי לכן להיווצר מצב בו נמצא לגבי עסק מסוים, לפי נוסחת החישוב הזו, כאילו הוא חסר מוניטין, למרות שבפועל הוא נהנה ממוניטין. שנית, גם נוסחה זו לוקה בהנחה שכל רווח נוסף של העסק, מיוחס למוניטין שלו. הנחה זו, גם אם לעיתים נכונה היא, אינה מובנית מאליה. ייתכנו עסקים שיתרונם על פני עסקים אחרים – הוא ביעילותם או בנכסיהם האחרים – להבדיל מן המוניטין. שלישית, שיטה זו כרוכה בקושי מעשי, בהתבססה על השוואת הרווחיות הממוצעת בענף. הצורך בשיוך עסק לענף מסוים, ובהשוואתו לעסקים אחרים, מהווה כר פורה להתדיינויות בין הנישום לפקיד השומה, התדיינויות שההכרעה בהן תהא לעיתים קרובות אקראית. גם זו, אם כן, אינה נוסחה מועילה. אכן, נוסחת חישוב אידיאלית – לאו תמצא. לא נותר לנו אלא לאמץ נוסחה שתהא בבחינת הרע במיעוטו, נוסחה שאף היא לא תבודד לחלוטין את המוניטין מנכסים אחרים, אך תהא קרובה יותר לכך בהשוואה לדרכי החישוב שתיארנו, נוסחה שאף תהא קלה יחסית ליישום. שיטה זו – היא השיטה השיורית הנוהגת בארצות הברית - עדיפה על חברותיה וראוי לקרוא אותה, אל תוך דיני המס הישראליים". 3. השיטה השלישית שנבחנה ואף התקבלה בפרשת שרון, הינה השיטה השיורית. שיטה זו מתבססת במידה רבה על נתון עובדתי לפיו העסק נמכר וכי יש לו שווי. ממחיר התמורה שנשתלמה בגין העסק כולו מופחת ערך השוק של כל אחד מהנכסים האחרים, והיתרה, תיחשב כערכם של המוניטין ושל העסק כעסק חי . חסרונה של השיטה הוא בכך, כי במקרה בו לא ניתן להחיל את הנוסחה השיורית, דהיינו, בנסיבות בהן העסק לא נמכר, ואזי אין מנוס מחישוב ערך המוניטין, באמצעות נוסחה המהוונת את ההפרש שבין רווחיו הממוצעים של העסק המועבר לבין סכום המייצג את התשואה הסבירה המשוערת של הנכסים שהעסק החזיק בהם באותה תקופה. יתרונותיה של השיטה השיורית להערכת מוניטין: על יתרונות השיטה השיורית נאמר בפס"ד שרון כדלקמן: "השיטה השיורית היא שיטת חישוב ראוייה כיוון שהיא מייחסת, בצורה עקיפה, למוניטין ולערכו של העסק כעסק חי, את הרווחים הצפויים מהם בעתיד, תוך התגברות על קשיי השיטות המבקשות לעשות זאת בדרך ישירה. בזוכרנו כי ערכו של נכס מבטא היוון של ההכנסות שיצמיח בעתיד, באים אנו ואומרים כי הפחתת ערך הנכסים האחרים של העסק - קרי הרווחים שהללו יביאו בעתיד - מערכו הכולל של הנכס - קרי מלוא הרווחים שיצמיח העסק, תיתן בידנו אומדן סביר לרווחים הצפויים מהמוניטין ומהיותו של העסק עסק חי. המוניטין בזיקה לדיני האישות -מוניטין כנכס משפחתי בר איזון - האמנם? "מוניטין כנכס משפחתי" הינה סוגיה חדשה יחסית ומכאן, כי קיימת לדידה, אך פסיקה מועטה בלבד, אשר מרביתה תיאורטית ורק מיעוטה מעשית. המלומדים, פרופ' רוזן- צבי ז"ל וד"ר שחר ליפשיץ (יבדל"א), אשר דרשו בנושא נכסי הקריירה, הגיעו למסקנה דומה (אם כי בדרכים שונות), לפיה מוניטין אישי ו/או נכסי קריירה, הינם "נכס בר- חלוקה" שיש לאזנו בין בני- הזוג. להשקפתו של פרופ' רוזן צבי, כפי שהביעה בספרו "דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול", ההגדרה המסורתית של קניין ונכס, אינה צריכה להגביל את הגדרת הרכוש שיחול בו השיתוף בין בני זוג. לשיטתו, יש לנקוט בדרך פרשנית "מרחיבה של המונח נכס, הנוטשת את המסגרת הדווקנית והמושגית של המונח במובנו המסורתי. על הפרשנות להיות תכליתית, ולשרת את עקרון השיתוף העומדים בבסיס רעיון חלוקת הנכסים או איזון המשאבים בין בני זוג". מכוח דברים אלו, גורס פרופ' רוזן- צבי ז"ל, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי גם מוניטין חייבים להימנות עם נכסי השיתוף שיש לאזן בין בני זוג עובר לגירושין. גם ד"ר שחר ליפשיץ מחרה-מחזיק בדעה דומה לפיה: "אי הכללתם של נכסי הקריירה "במסת הנכסים" הניתנים לחלוקה, גורמת במקרים רבים לכך שלמרות הרצון לחלוקה שוויונית של הנכסים, בן הזוג שלא פיתח נכסי קריירה נפגע מן הבחינה הכלכלית עקב הגירושין" ( ר' "דיני זוגיות חילוניים", ביובל הבא). תפיסת העולם העומדת מאחורי גישה זו: היטיב לתאר זאת כב' השופט שוחט במספר פסקי דין שנתן בנדון. מספר פסקי שניתנו מבטאים את המגמה ההולכת וגוברת לאזן בין הצדדים, ששני הצדדים יצאו את הנישואין במצב כלכלי זהה ועם אפשרויות דומות. איזון כזה, אין פירושו בהכרח חלוקה שווה של הנכסים. חלוקה שווה היא תנאי סף, אך במקרה בו בן הזוג האחד היה עקר/עקרת בית כל השנים והאחר - עורך דין או רואה חשבון או אקדמאי עצמאי שיש לו הכנסה קבועה צפויה ויש לו עתיד מקצועי - חלוקה שווה אינה בהכרח חלוקה הוגנת ושוויונית. כבר לפני שנים אחדות, עמד כב' השופט שוחט, על ההבדלים בין בן זוג אשר הגדיל את ההון האנושי שלו לבין בן זוג אשר ישב בבית וגידל את הילדים והקדיש עצמו לרווחת המשפחה (תמ"ש 70031/98): "ומה על האישה שהקדישה עצמה לביתה בעוד בעלה מפתח את ה"הון האנושי" שלו" בכך פגעה היא בכושר ההשתכרות שלה לא רק להווה אלא גם לעתיד וגרמה לירידת ההון האנושי העצמי שלה. האם גם אז די בחלוקה שוו בשווה? שיטה משפטית המחלקת את הרכוש שווה בשווה מבלי שתיתן את המשקל הנכון למצבו של בן הזוג, לרבות נחיתותו האישית, כולל נטלים אישיים המוטלים על כתפיו לאחר הפירוד אינה מביאה לשוויון בתוצאות" פסק דין חדשני של כב' השופט גרניט, אשר ניתן לפני מספר שנים, (שאליו אתייחס בהמשך), שעליו הוגש (ונדחה) הערעור מסתמך רבות על דעתו של ד"ר שחר ליפשיץ, איש האקדמיה. בכנס שנערך בנושא דיני המשפחה, באוניברסיטת בר אילן, נתן ד"ר שחר ליפשיץ הרצאה מאלפת בנושא נכסי הקריירה וקבע את הצורך לפצות את בן הזוג שנשאר בבית, ואפשר לבן הזוג השני לפתח קריירה ולהגדיל ולבסס את כושר השתכרותו. במאמרו של ד"ר שחר ליפשיץ, דיני זוגיות חילוניים, ביובל הבא: בין "ליברטריאניזציה" ובין בית המשפט "המחשק", מחקרי משפט, י"ז הוא קובע כדלקמן: "הלגיטימציה להתנגדות לגירושין ממניעים כלכליים חזקה במיוחד בשל דיני הרכוש הקיימים בישראל כיום. דיני הרכוש הקיימים בישראל קובעים חלוקה "שוויונית" של הרכוש. עם זאת, הנכסים המוגדרים כרכוש כוללים בדרך כלל נכסים ממשיים. בניגוד לכך, נכסים המכונים בספרות המקצועית כנכסי קריירה, כגון: מוניטין אישי, תארים, דרגות מקצועיות וכושר השתכרות באופן כללי, אינם נחשבים בישראל כנכס בר חלוקה. אי הכללתם של נכסי הקריירה "במסת הנכסים" הניתנים לחלוקה, גורמת במקרים רבים לכך שלמרות הרצון לחלוקה שוויונית של הנכסים, בן הזוג שלא פיתח נכסי קריירה נפגע מן הבחינה הכלכלית עקב הגירושין. למרות בעיה זו, כמעט שאין מקרים שבהם בתי המשפט סוטים מן החלוקה השוויונית בשל צרכים מיוחדים של בני הזוג או בגלל הבדלים בכושר השתכרות עתידי. יתרה מזו, בישראל אין מנגנון של תמיכה אחר גירושין בדומה ל- Alimony, שהיה מקובל בעולם המערבי. במקביל לכך, טרם התפתחו בישראל מנגנונים חדשניים שיאפשרו פיצוי לבן זוג על הפסדי הקריירה שנגרמו לו במהלך הנישואין. נדמה לי, שעל רקע החסרים בדיני הרכוש הקיימים, אי ההסתפקות בזכויות הרכוש שמקנה הדין הקיים, והתניית ההסכמה לגירושין בהגנה כלכלית אמיתית היא בהחלט הגיונית". נכסים עסקיים מוחשיים ולא מוחשיים עד לפני מספר שנים – משרד עו"ד, משרד רו"ח, מפעל, בית חרושת או קליניקה רפואית של בן זוג - לא נכללו במסגרת הנכסים שיש לאזן לעת גירושין. היום גישה זו נבחנת מחדש. כיום ברור לחלוטין, שאם ברשותו של הבעל (או של האישה - אך זה יותר נדיר) בית חרושת, מפעל, חנות או עסק שהוקמו במהלך חיי הנישואין, ואף אם הוא מנוהל בלעדית על ידי אחד מבני הזוג ולשני אין מושג קלוש על דרך ניהולו - זכאי בן הזוג האחר למחצית מערכו, אם יגיעו בני הזוג לידי גירושין, אלא כן אם הוסכם אחרת בהסכם יחסי ממון אשר נחתם בין הצדדים, ואושר כדין. על פי ההלכה הנוהגת כיום, כל נכס עסקי מוכר לצורך חלוקת רכוש בין בני זוג לעת גירושין. נכס זה שהוכר לצורך חלוקה כנכס משותף לבני הזוג קרוי מוניטין עסקי. קרי: למשרד עורכי דין (לחנות מכולת, למפעל בטון וכו) יש שווי, ויש דרכים לקבוע את שוויו על פי כללים מקובלים המשמשים בהערכת שווי של נכסים. זכויות סוציאליות ופנסיוניות: בעבר היותר רחוק גם זכויות סוציאליות למיניהן - קופות גמל, ביטוחי מנהלים וחיים, קרנות פנסיה, קרנות השתלמות, אופציות וכיו"ב זכויות מעבודה, לא היו משותפות. עיוות זה תוקן לפני זמן רב בפסיקה, כאשר נקבע שבהתקיים מאמץ משותפים והרמוניה מינימאלית - זכאי בן הזוג השני למחצית מכל הכספים והזכויות שנצברו במהלך הנישואין. בעבר, אישה, אשר גידלה את ילדיה וטיפחה את משק הבית, והייתה מה שנהוג לכנות "עקרת בית", יכולה הייתה למצוא עצמה ללא בטחון כלכלי ומחוסרת כל. בעלה, שעבד כל השנים מחוץ לבית, צבר זכויות פנסיוניות ואחרות במקום עבודתו, יצא לעולם חמוש בקופות גמל, קרנות, ופנסיה חודשית קבועה, המבטיחה את עתידו וזקנתו. האישה שתרמה את חלקה לעוגה המשותפת בניהול הבית, ניקיון ובישול נשארת ללא כלום, בעוד הבעל יכול ליהנות מהפירות שצבר במסגרת נישואיו, כמובן שקיימת גם אפשרות שהאישה היא בעלת הזכויות והבעל הוא שהיה יוצא בעבר מקופח, אפשרות שהיא כמובן פחות שכיחה, אך קיימת. מזה תקופה לא קצרה, כתוצאה משינוי ההלכה, זכויות אלו נחשבות נכסים כלכליים בני חלוקה לצורך גירושין, אם רק הורם נטל ההוכחה ששני בני הזוג חיו תחת קורת גג אחת ותרמו יחדיו למאמץ המשותף. זאת בנוגע לזכויות אשר נצברו במהלך החיים המשותפים כתוצאה מעבודה. ההלכה קובעת - נכון להיום - כי הן זכויות סוציאליות ופנסיונית והן נכסים עסקיים שנצברו במהלך החיים המשותפים הינם ברי חלוקה בין שני בני הזוג ומהווים נכס משותף. השיתוף בנכסים בין בני זוג הינה הלכה שנקבעה ונוצרה בפסיקותיו של בית המשפט העליון וההיסטוריה שלה היא בת עשרות שנים. כבר לפני למעלה מ- 40 שנה התייחסו לנושא זה, בע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ' (1) 589 ובשורה ארוכה של פסקי דין שבהם נדונה ההלכה והורחבה עד לבג"צ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, וע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נ"ה (4) 709. בדרך כלל בן זוג נישא מתוך רצון לנהל משק בית משותף עם בן זוגו במערכת של אמון הדדי, אינטימיות והשקעה משותפת בחיים המשותפים, הכוללים עבודה מחוץ לבית, החזקת משק הבית המשותף וגידול הילדים. זאת, כאשר ההנחה הבסיסית שלו היא כי שני בני הזוג בונים עתיד משותף, והם יחלקו את חייהם בטוב וברע, כך שהמאמץ שכל אחד מהם עושה במהלך החיים המשותפים הוא גם לטובת שני בני הזוג והמשפחה כולה. בית המשפט העליון יצר ופיתח את "חזקת השיתוף" מתוך גישה שהשארת הנכסים בידי בן הזוג שהם רשומים על שמו, מהווה אי צדק, העדר תום לב והעדר הגינות וקבע כי חזקה על בני זוג, שחיו במשק בית משותף ובאורח חיים תקין, פחות או יותר, כי כל הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים מהווה רכוש משותף וכי על בן הזוג הטוען, כי נכס מסוים אינו כלול במאגר הרכוש המשותף - הנטל להוכיח זאת. כאמור, בשלב מאוחר יותר גם נכסים עסקיים כגון: משרד עו"ד, רו"ח בית חרושת ועסקים אחרים הוכרו כנכסים משותפים ברי חלוקה בין בני הזוג. התפתחות ההלכה הייתה איטית. תחילה נקבע, כי דירה ששימשה כדירת מגורים, הינה נכס משותף בלא כל קשר לרישום, ומאוחר יותר נקבע כי גם נכסים עסקיים דוגמת אלו שצוינו לעיל - הינם נכסים משותפים, ובתנאי שנוצרו או נצברו במהלך החיים המשותפים. נכסי "העתודה הכלכלית" – במגמת איזון: בהמשך ובדומה לתהליך זה, מתרחשת עתה לאט לאט, ויהיה מי שיאמר לאט מדי, בין כתלי בית המשפט, מהפכה גם לגבי נכסים מסוג אחר. בארה"ב מגמה זו קיימת זה זמן רב. את הנכסים הללו נהוג לכנות "נכסי העתודה הכלכלית" והכוונה היא לכושר ההשתכרות של אחד מבני הזוג, לרבות כושר השתכרות עתידי. המגמה הקיימת היא לחלק לא רק את הנכסים המוחשיים (כמו מקרקעין, מטלטלין וכו') או נכסים פיננסיים (כספים בבנק, מניות אופציות עתידיות, ביטוחי מנהלים, קופות גמל, קרנות השלמות וכו'), אלא גם להעריך מהן ההכנסות העתידיות של בעל המקצוע מול ההכנסות העתידיות של בן זוגו, ולאזן בין הצדדים. יחד עם זאת חשוב לציין כי פסקי הדין הקיימים (שטרם שונתה ההלכה לגביהם) קובעים אחרת. שינוי קיים כיום רק ברמה אקדמית-תיאורטית ולא מעשית, וכחריג לכך ישנם פסקי דין בודדים עד כה, אשר אינם מהווים הלכה מחייבת הואיל וניתנו בערכאה ראשונה- ערכאת בית המשפט לענייני משפחה. כאמור אמנם ישנם פסקי דין הקובעים שיתוף בנכסי קריירה/הון אנושי אך הינם בודדים ולא ניתן להסיק מהם על מגמה חד משמעית או על פסיקה גורפת בנושא זה בית המשפט העליון נתן דעתו בסוגיה זו כבר לפני שנים רבות, ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א (ת"א) 257/90 גוזנר נ. גוזנר, מפי כב' השופט קלינג אשר שלל את זכותה של האישה במוניטין בעלה כרופא שיניים. בית המשפט אבחן בין המוניטין של מרפאת השיניים של בעלה שיש לשום את שוויו ככל עסק - לבין המוניטין האישי של בן הזוג, דהיינו שוויו כ"רופא שיניים" שלגביו נקבע כי אין לה זכויות. עד כה אין כל פסק דין הקובע אחרת בצורה אופרטיבית, אלא שיש גישות שונות המצדדות בחשיבה אחרת לגבי נושא זה (ואף כאמור חריגים מועטים שאינם הלכה מנחה או מחייבת). הרהורים על נכונות הגישה הישנה בדבר מוניטין וקיומן של מחשבות חדשות בנושא זה באות לידי ביטוי בפסק דין חדש יחסית (מתאריך 2.8.04) של כב' השופט רובינשטיין בבקשת רשות (כערכאה שלישית) בבע"מ 5879/04 פלוני נ. פלונית. שם נקבע העיקרון, כי ייתכן שבמקרים מסוימים יחולק-יאוזן גם המוניטין האישי בין בני הזוג. דא עקא שבמקרה ספציפי זה, היות שדובר בתביעת מוניטין כנגד עורכת דין, שזמן העבודה שלה מועט יחסית, נמצא על ידי בית המשפט, כי מה שפיתחה האישה במהלך החיים המשותפים אינו יוצר בסיס לטענת מוניטין - לא נקבע פיצוי כספי לבעל בגין המוניטין של אשתו במקרה מסויים זה. לשיטתו של בית המשפט, האישה אמנם למדה וקיבלה את התואר במשפטים ואת רישיון עריכת הדין במהלך חיי הנישואין, אך לא די בכך כדי ליצור תשתית לשיתוף במוניטין. היא אמנם החלה לעבוד כעורכת דין - אך אין לראות במוניטין שלה נכס. יצוין, כי התיק נדון בפני כב' השופטת קינן, סגנית נשיא בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה וזו הכריעה, כי אין להכיר במוניטין אישי כנכס בר חלוקה משום טעמים של קושי מעשי ומטעמי צדק וסברה כי אין יכולת לממשו. לעומתה סברה ערכאת הערעור – סגן הנשיא בבית המשפט המחוזי, כב' השופט שווילי - כי הקושי לכמת את המוניטין האישי אינו טעם מספיק כדי להוציאם מכלל השיתוף. גם סגן הנשיא שווילי סבר שאין זה המקרה המתאים לדון בסוגיה עקרונית זאת, היות ומדובר בעורכת דין שזמן עבודתה אינו יוצר תשתית למוניטין אישי. לפיכך גם פסק דין זה, בסופו של דבר, לא שינה את ההלכה הקיימת אלא שאך ורק ברמת העיקרון יצר תשתית למקרים מתאימים יותר, בהם אחד מבני הזוג בילה את ימיו בצל קורתו ואילו בן זוגו פיתח קריירה של שנים רבות. גם בעניין מ"א (חיפה) 623/91 רום נ' רום דחה בית המשפט המחוזי את רכיב המוניטין האישי בתביעה הרכושית, שהגישה האישה נגד בעלה, מדען ומרצה בכיר. גם בתיק זה נדון נושא המוניטין אישי ובכושר השתכרות עתידי, עקב מומחיותו של הבעל. בית המשפט קבע, כי נכס זה "איננו ממין הניתן לחלוקה. המדען אינו עומד למכירה". כך גם נקבע ברוח זאת בת.א. (ירושלים) 415/94 שם נדון עניינו של פרופסור לרפואת פה ולסת שניהל מספר מרפאות פרטיות. בעניין זה נדחתה תביעת האישה ונקבע, כי: "אין מקום לקבל את טענת התובעת לקביעת חלקה במוניטין שצבר הנתבע. אמנם היה לה חלק בקידומו המקצועי של הנתבע, ברם התובעת, נהנתה באופן עקיף ממוניטין זה בעיקר בשל העובדה שמשכורתו של הנתבע הייתה גבוהה מן המקובל ואורח חייהם של בני הזוג התנהל בהתאם". כב' השופט אלבז העניק בתמ"ש (ירושלים) 13811/03 ש.נ' ד.י , פסק דין מפורט ומקיף ביותר הסוקר את מרבית הפסיקה הרלוונטית לסוגיה זו. אולם, גם פסק דין זה מביא לתוצאה סופית בה נדחית תביעת האישה למוניטין של בעלה, מנהל חשבונות ויועץ מס, שעשה חיל. בית המשפט קובע כי הבעל סיים את לימודיו והחל את עיסוקו במקצוע עוד טרם הנישואין ואף רכש את משרדו שלוש שנים קודם לנישואין. אף כב' השופט דרורי בע"מ 638/04 ח.ר נ. ר.ר, בצע אבחנה בין מקרה בו אחד מבני הזוג רכש מקצוע במהלך הנישואין ובן הזוג האחר סייע בידו מבחינה כלכלית מוראלית ונפשית לבין מקרה שבו לא הייתה כל מחלוקת שאחד מבני התחתן, כאשר בידו כבר היה המקצוע (רישיון לעריכת דין), עובר למועד הנישואין. מכאן הוא מגיע למסקנה כי שהאישה לא השתתפה ביצירת הבסיס למוניטין (רישיון עריכת הדין) וזכותה למוניטין פחותה ויש קושי להעריכה עוד יותר. כב' השופט אלבז בתמ"ש 13811/03 מאמץ את שנפסק בע"א 724/83 בר נתן נ. בר נתן, אשר בו נקבע, כי תיק ביטוח אינו בר חלוקה בין בני זוג. בפסק דין זה נקבע, כי תיק הביטוח אינו מהווה נכס מנכסי המשפחה, אלא מעין מוניטין של החברות שהבעל ניהל ומנהל ומן המוניטין הללו הוא פרנס את משפחתו. מאחר ומדובר בחוג לקוחות, הרי שעל מנת שתתבצע העברה של מוניטין יש צורך בסממנים נוספים על מנת להצביע על סיכויים טובים להעברה כזאת. כמו כן מאמץ כב' השופט אלבז את קביעתו של כב' השופט עדיאל ב ת"א (ירושלים) 701/95 ברגר נ. ברגר שם מעלה כב' השופט עדיאל נימוקים כנגד חלוקת מוניטין וכושר השתכרות (בד בבד לנימוקים בעד נושא זה) וקובע, כי קיים קושי מעשי גדול (קושי פרגמאטי) בשומת נכס הקריירה וכי קשה להעריך כישוריו הטבעיים של אדם קודם לנישואין ולהבחין ביניהם לבין כישורים שרכש לאחר הנישואין. גם כב' השופטת נילי מימון מאמצת גישה זו בתמ"ש 75704/01 (ירושלים) ר.א. נ' א.א. וקובעת, כי אם יהיה מקום להכיר במוניטין או כושר השתכרות כנכס, יהיה זה רק בנסיבות בהן נוצר אי שוויון זועק ופגיעה קשה באחד מבני הזוג, שכן בן הזוג אשר תמך כלכלית בבן הזוג שרכש מוניטין דאג לצרכי הבית ולא רכש מקצוע לעצמו ולאחר שבן הזוג האחר רכש את המוניטין או את כושר השתכרות הוא נטש את בן הזוג שתמך בו בזמן הלימודים – רק אז יש לראות בנכס נכס משותף ולחלקו בין בני הזוג. במקרה זה דחה בית המשפט את התובענה מאחר וכל שדובר בו הוא קורס קצינים שאליו פנתה הנתבעת במשך 10 שבועות והתובע גם הוא רכש מקצוע, כך שבכל מקרה לא היה הרבה "בשר" בתובענה זו. מפסק דינו של כב' השופט מרכוס, סגן הנשיא בירושלים בתמ"ש 13111/98 עולה, כי הפסיקה בישראל צועדת קדימה לכיוון הכרה גוברת במוניטין כנכס בר חלוקה, הן כשמדובר במוניטין עסקי והן כשמדובר במוניטין אישי. במקרה ספציפי זה, דוחה בית המשפט את התובענה מהטעם, כי אמנם הבעל התקדם באקדמיה ואולם האישה לא פיגרה אחריו הרבה ויצאה לעצמאות כלכלית עם תואר שני בפסיכולוגיה וקליניקה משלה - אין אלו הנסיבות המתאימות מצדיקות חלוקה של הונו האנושי של הבעל אשר נצבר במהלך חיי השיתוף. מנגד, עומדת קביעתו המאוחרת יותר, של כב' השופט רובינשטיין בפסק הדין שצוטט לעיל (בבע"מ 5879/04) ובו קביעה עקרונית בנושא מוניטין אישי. מפסק הדין ניתן להבין, כי ברמת העיקרון יכיר בית המשפט בנכס המוניטין, כנכס בעל שווי שיש לאזנו בין בני הזוג. כאמור, במקרה הנדון נדחתה התובענה היות והאישה- הנתבעת הינה עורכת דין שהוותק המקצועי שלה היה פחות משנתיים ועל כן, לא ראה בית המשפט שווי כלכלי ביכולתה, נכון לעת זו. ניתן לשער, כי לו הייתה האישה עורכת דין משך 20 שנה (או פרק זמן ארוך כלשהו) והיה לה משרד עצמאי משלה או עם שותפים בעל מוניטין – כי אז הפסיקה הייתה שונה. גם בה"פ 126/93 אבירם נ. אבירם, אשר דן בבני זוג אשר שניהם עורכי דין, הכיר בית המשפט עקרונית בכך, "שהאישה תזכה בחלק ממוניטין עסקי של בעלה...", וכי "יש לתת משקל רב להילכת השיתוף גם ביחס למוניטין של עסק שנוצר בתקופת השיתוף". אף על פי כן, דחה בית המשפט את התביעה הואיל והיה מדובר בשני עורכי דין אשר לכל אחד מהם יכולת שווה. בנסיבות מקרה זה, נדחתה תביעת האישה כאמור, בשל העובדה כי שני בני הזוג הינם עורכי דין ומן הסתם סבר בית המשפט כי יש לקזז זה כנגד זה. גם בעניין פריימן נ' פריימן, תמ"ש תל-אביב 59/09721, הכיר בית המשפט לענייני משפחה בתביעת האישה, וקבע, כי יש לכלול בשווי המשרד שבבעלות הבעל, את שווי מוניטין המשרד. מאחר ששווי זה לא נקבע בבית משפט לענייני משפחה והוגש ערעור בעניין לבית המשפט המחוזי - הוחזר התיק לבית משפט קמא על מנת שיקבע את שווי המשרד לצורך חלוקת שוויו בין בני הזוג. גם פסק דינו של כב' השופט מנחם הכהן מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בתמ"ש (ירושלים 24461/01) ג.מ. נ. ג.א. הכיר בזכויות אישה במוניטין עסקי של בעלה וזיכה אותה ב- 110,000 ₪, סכום שהינו פעוט יחסית, וזאת בהתחשב בעובדה שהנתבע היה בסוף דרכו המקצועית ועמד לסגור את המרפאה אותה ניהל בתוך שנה אחת. יצוין, כי במקרה זה היה קיים רכוש רב לחלוקה בלא כל קשר למוניטין האישי של הבעל, וייתכן שגם אלמנט זה שימש שיקול מבין השיקולים האחרים ששקל בית המשפט בנדון. בעניין ע"א 5640/94 חסל נ. חסל פ"ד נ (4) 250 דן כב' השופט טירקל בשאלה "מה דין השיתוף בפירות העץ המשותף, אחרי שתמה חזקת השיתוף". כלומר - הזכאית האישה למחצית הרווחים, שיופקו ויבשילו גם לאחר מועד הפירוד? מסקנתו היא - כי אין להתחלק בפירות נכס הנצברים לאחר הפרידה, וכלשונו: "האם זכאית המערערת, מכוח חזקת השיתוף, גם למחצית החנות והבית שנרכשו אחרי שתמה החזקה, וכן למחצית רווחי החברה שהופקו, מאותו יום ואילך או שיופקו בעתיד, מן הטעם שמקורם ברכוש המשותף? לשון אחר, האם זכאית היא רק למחציתו של ה"עץ" המשותף, לרבות מחציתו של יבול הפירות שהבשיל עליו עד מועד ההפרדה, או שמא זכאית היא גם למחצית הפירות שצמחו עליו לאחר מכן? האם "טעם הפרי" כ"טעם העץ"? (בעקבות מדרש חז"ל:ו "מנין שהעץ עתיד להיות נאכל ת"ל עץ פרי, אם ללמד שהוא עושה פרי, והלא כבר נאמר עושה פרי, א"כ למה נאמר עץ פרי אלא מה פרי נאכל אף העץ נאכל", ספרא, בחקתי, פרק כו, פסוק ד [א]). דרך אחת לפתרון היא לפי מועד ההשקעה העיקרית. ניתן לומר שמקום שבו נעשתה ההשקעה העיקרית, כספית או אחרת, ב"עץ", בתקופה שלפני שתמה חזקת השיתוף, וניתן לייחס את ה"פירות" לאותה השקעה, תחול החזקה גם על הפירות. וכן בהיפוכו של דבר. התשובה קשה יותר כאשר לא ניתן לקבוע את התקופה המדויקת בחיי העסק המשותף שבמהלכה נעשתה ההשקעה העיקרית, או שלא ניתן לייחס את הפירות לאותה תקופה. סבורני כי במקרה האחרון ראוי שחזקת השיתוף לא תחול, בדרך כלל, על הפירות. הוא הדין במקרה שלפנינו". אחד הטעמים לכך הוא שכאשר מוערך הערך הנוכחי (the present value) של הנכס העסקי העומד לחלוקה, מובא בדרך כלל בחשבון, בין יתר הרכיבים, גם צפי של סיכויי ההתפתחות והרווח שלו בעתיד. מכאן שחלקו של בן הזוג הפורש מן העסק, כולל ממילא מרכיב של הרווח הצפוי. ההערכה עלולה, כמובן, להתבדות והעסק עלול להיות רווחי יותר מן המצופה; כמו שייתכן שערכו של העסק בעתיד יהיה נמוך מזה שנצפה במועד החלוקה. במקרה כזה, הצדק מחייב שבן הזוג לא רק ייהנה מהסיכוי לרווחים, אלא ישא גם בסיכון להפסדים העתידיים. לכך, שני טעמים עיקריים: הטעם הראשון הינו קנייני: הערכת שווי השמאי ביום הפרידה, מגלמת גם את הפירות העתידיים ככל שאפשר להעריך אותם. הטעם השני הינו מעשי: ניסיון החיים מלמד, שיש "לחתוך את הקשר" הכלכלי עם הפרידה, לקיים "פרידה נקייה", ולא להמשיך ולקשור את הצדדים בהסדר ממוני. ומעבר לכל זאת, יתכן ובניגוד לתחזית העכשווית, ערכו של העסק יפחת בעתיד, ומדוע בין הזוג השני לא ישא בהפסדים?" אף אחד מפסקי הדין אינו עורך אבחנה ברורה בין עסק "הבנוי" על איש אחד לבין עסק מבוסס שהמוניטין שלו נובעים לא מאישיות של אדם אחד, אלא מקיומו של עסק, וזו שאלה מעניינת שאין ספק שתידון בעתיד, ואתייחס לסוגיה זו בהמשך. פסק דינו של כב' השופט גרניט: בפסק חדשני שיצא לפני מספר שנים מפי כב' השופט גרניט בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב בתמ"ש 37181/97 ל.ט. נ' ע.ט. זכתה האישה בתשלום עיתי של 4,500 ש"ח לחודש, לאור העובדה, כי שוויו של עסקו של הבעל הוערך ב- 700,000 ש"ח. על פסק הדין הוגש ערעור, אשר נדחה על ידי ערכאת הערעור בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובקשת רשות ערעור שהוגשה לעליון - נדחתה אף היא. תוצאת פסק הדין שבערעור: כב' השופטת יהודית שטופמן מבית המשפט המחוזי בתל אביב, היושבת כערכאת ערעור על פסקי דין של בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, דחתה את ערעורו של הבעל על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' שופט גרניט) וקבעה בעמ"ש 1033/03 , כי האישה הינה הבעלים של מחצית מכל רכוש, ללא יוצא מן הכלל, השייך לבעל. היא דחתה את טענתו הגורפת, כי אין להחיל את הלכת השיתוף על בני הזוג, וקבעה כי האישה תקבל פיצוי לכל ימי חייה בסך 4,500 ש"ח בגין "המוניטין האישי" של הבעל, כלומר בגין נכסי הקריירה שלו. וזהו החידוש ההלכתי המצריך דיון בסוגיה. בית המשפט שלערעור מקבל את גישת האישה לפיה חלה במקרה זה הלכת חסל (ע"א 5460/94) ובמקום בו נעשתה ההשקעה העיקרית ב"עץ" בתקופה בה חלה חזקת השיתוף - אפשר לייחס את "פירות" העץ לאותה השקעה ואז תחול החזקה גם על הפירות. לפיכך דוחה בית המשפט את טענתו של הבעל, כי הוא סיים את לימודי ראיית החשבון קודם לנישואין ועל כן אין להחיל את הלכת השיתוף בנוגע ל"פירות" משרד רואי החשבון שבבעלותו. בית משפט מקבל את הטענה, כי הבעל קיבל את הרישיון ופתח משרד עצמאי לאחר הנישואין וכי שווי המוניטין של המשרד הינו 700 אלף ש"ח. לאור העובדה, כי ההשקעה במשרד נעשתה בתקופת הנישואין קובעת כב' השופטת שטופמן, כי יש להחיל את חזקת השיתוף גם על מוניטין שנצבר במשך תקופה זו ועל כן צדק בית משפט קמא בקובעו, כי נכסי הקריירה והמוניטין משותפים הם לבעל ולאישה. עוד מציין בית המשפט, כי החלת הלכת השיתוף על נכסי קריירה ומוניטין אינה מותנית בהשתתפות האישה בעבודות שבמשרדו של המערער. בית המשפט שלערעור מסתמך על ספרו של פרופ' רוזן צבי המנוח "דיני משפחה בישראל בין קודש לחול", שם מאזכר הוא את ההלכה במרבית מדינות ארצות הברית הקובעות חלוקה אקוויטבילית על פי שיקול דעת שיפוטי והכרה במוניטין כנכס בר חלוקה או בר איזון. לאור הפער הגדול בין הכנסות שני הצדדים, כאשר הנתבע הוא רואה חשבון עצמאי, ואילו התובעת היא יועצת חינוכית, ולאור כושר ההשתכרות הגבוה יותר של הנתבע - שמוצא את ביטויו בחוות הדעת שהעריכה את שווי המשרד ב- 700 אלף ש"ח - הושאר על כנו פסק דינו של כב' השופט גרניט בנוגע לתשלומים עיתיים (דהיינו חודש בחודשו) עבור נכסי הקריירה למשך כל ימי חייה של האישה. תוצאות מעשיות של גישה זו: התשלום - ככל הנראה - מעמיד את בני הזוג בעמדת מוצא שווה, והרי בסופו של דבר זהו ההיגיון העומד מאחורי התפתחות ההלכה בנושא זה. רופא אחד או מרפאה – מה דינו של עסק הבנוי על אדם אחד? יחד עם זאת, אין הבחנה בפסיקה הקיימת בין מקרה בו המשרד בנוי על אדם אחד לבין מקרה בו המשרד מעסיק אנשים רבים. במקצועות חופשיים רבים הכישורים האישיים ומערכת היחסים האישית הינם המרכיב היחידי בעסק. במקרה כזה, ספק אם אפשר לחייב בתשלום כספי לבת/בן הזוג בנסיבות שכל העסק בנוי על אדם אחד. הפסיקה האמריקאית הבחינה בין שני המצבים והתייחסה לכך. אביא להלן את ההבחנות ביניהם: כאשר מדובר באיש מקצוע שעצם המיומנות שלו, השכלתו וקשריו האישיים הם אלה המביאים את הלקוחות – הא ותו לא – אין שווי לעסק כעסק ואין כל מוניטין עסקי למרפאה או למשרד. יש הבדל בין רופא בודד שחולים עולים אליו לרגל לבין מרפאה שלקוחותיה באים אליה בכלל רמתה הגבוהה ללא קשר לרופא זה או אחר. במידה שאותו אדם שכל המשרד רובץ על כתפיו, יפסיק את עבודתו – קיים סיכוי שייסתם הגולל על המרפאה או המשרד שכל כולה בנוי על אותו אדם המתפעל אותה. יתר על כן, אין כל זכות משפטית לכפות על אדם להמשיך ולעבוד אם אינו חפץ בכך ואין אפשרות למנוע מלקוחות לעבור לבעל מקצוע אחר, ועל כן כל התייחסות לשווי מוניטין אישיים יש בה מידה רבה של ספקולטיביות. סיכום : יודגש, כי יש כאן פריצת דרך מעשית ועקרונית אשר בקרוב גם תבוא לידי ביטוי בפסק דין שיעניק בפועל (ולא רק במישור התיאורטי) תשלום עיתי בגין נכסי קריירה. יחד עם זאת, אף אחד מפסקי הדין שניתנו ואשר אוזכרו במאמר זה לא נותן את הדעת לשאלה מהו הצפי של קיומו של אותו עסק/משרד לשנים הבאות. עורך דין יכול לחלות חו"ח ולסגור את משרדו. רופא יכול לקוץ בעבודתו ולהרגיש, כי אין לו יותר אנרגיה ויכולת לטפל באנשים. בית מרקחת יכול לקרוס כלכלית מחמת השקעות לא נכונות או בשל כך שבסביבתו נפתחו מספר בתי מרקחת נוספים. רו"ח יכול לאבד מספר לקוחות גדולים ה"מחזיקים" את משרדו, והכנסתו יכולה להיות נמוכה יותר מהוצאותיו בפועל. כל העסקים הללו יכולים לסבול הפסדים הנובעים ממיתון, מעודף בעלי מקצוע וכיו"ב סיבות היכולות להסביר התדרדרות או קריסה מוחלטת של עסק. כל אלו הם אירועים שהינם בגדר הצפי, אינם נדירים, קורים לעיתים מזומנות ויכולים אף לפקוד את אותו אדם שחויב בתשלום סכומי העתק החד פעמיים או בסכומים חודשיים עיתיים בגין "נכסי הקריירה". מהו הדין במקרים כגון דא? האם יוחזר התשלום החד פעמי? האם יופסקו או יופחתו התשלומים העיתיים? פסקי הדין שניתנו ואשר מתווים דרך עקרונית, כלל לא מתייחסים לאפשרות שרואה החשבון או כל בעל מקצוע חופשי אחר, יפסיק לעבוד מכל סיבה שהיא, וקבע את אשר קבע מתוך הנחה (שיכולה להיות גם מוטעית) כי העסק ימשיך עוד שנים רבות. רק תשלומים עיתיים שאפשר שיפסקו באם העסק יקרוס או בעליו יפסיק להפעילו – יכולים לעשות צדק במקרה בו כבר אין "פירות" לעץ. האם יש חסרונות לגישה החדשה? להערכת כותבת שורות אלו – גישה זו פוגעת גם בנשים וגם בגברים. בגברים משום שהשיטה ממשיכה להטיל את עול הפרנסה על הגבר, דבר שהוא בלתי שוויוני ובלתי הוגן. אין כל סיבה שנשים לא תסייענה בפרנסה כמו גבר ותחושנה מחויבות לכלכלת הבית. השיטה פוגעת בנשים ובעתידן מאחר והיא מנציחה פערים כפי שהם קיימים מאז ומתמיד ואינה מעודדת נשים לעשות משהו חיובי ובונה בחייהן. השיטה מנציחה את ההבדלים בין גברים לנשים וגורמת לנשים להיות תלותיות בגבר שעימן. על פי גישה זו לעולם אישה תיחשב לצד החלש. אין גם לאישה כל סיבה לצאת לעבוד ולקחת אחריות שווה על פרנסת המשפחה. ממילא היא יכולה להיבנות מבעלה למשך כל חייה גם אם יתגרשו. איזה תמריץ יש לאישה לקום, לצאת מהבית ולעשות מעצמה אדם בעל ערך? תפיסה זו לא רק מקוממת באשר הינה מטילה את מלוא העול של הכלכלה על הגבר שבמשפחה, היא גם עושה עוול לנשים, שלעולם רק מיעוט שבמיעוט מתוכן יעשה מחייו משהו בעל ערך מלבד גידול הילדים וטיפול במשפחה. כיום, בשנת 2006 כאשר אנחנו בראשית המאה ה- 21, אין כל הצדקה שנשים - אשר דורשות שוויון הזדמנויות בכל תחום ותחום, ומנפצות (או שואפות לנפץ) את תקרת הזכוכית בכל יום - לא תיקחנה אחריות לכלכלת המשפחה ותצאנה גם הן לעבוד ולצבור את "נכסי הקריירה" שלהן. יש שיראו במגמה החדשה של הפסיקה מתן פרס למי שנשאר בבית ולא התאמץ. חלוקה זו של נכסי הקריירה כפי שהיא מוצגת היום והולכת ומתפתחת, תנציח את הישארותן של נשים בבית, את עבודתן בעבודה זניחה, לא מספקת ולא מכניסה. ויותר מכך – גישה זו תנציח את נטייתן של נשים לעבוד בעבודות לא מוערכות שאין בצידן לא הכנסה ולא יוקרה, גם כאשר כבר תצאנה לעבוד. גישה זו המגוננת על נשים עושה להן עוול בסופו של דבר, ומנציחה את הפער בהכנסות בין גברים לנשים וגם את הפער בהישגים. בל נשכח גם שיש נשים שאינן עובדות לא רק משום שהן מגדלות את הילדים או מטפלות בבית, אלא משום שנוח להן יותר לא לצאת ולהתמודד יום- יום עם הקשיים הכרוכים במאבקים בעבודה. הצגת האישה כצד החלש שיש להגן עליה ולהעניק לה ההתחלה שווה בעת הגירושין יכולה להיות נכונה, אך היא רק פן אחד של הדברים. כידוע, דברים אינם חד ממדיים ובכל נוש

ירון

פסה"ד עדין לא פורסם , רק בעמודי החדשות יש להניח כי יפורסם בימים הקרובים. אגב גם ללא פסק הדין יש החלטות מסוג זה כאשר במסגרת איזון המשאבים " השכלה .. ומוניטין " וכצ"ב הינם "צד " באיזון. אך רק דיין אחד בבית הדין הרבני בירושלים פסק כי גם את "הילדים " יש לאזן , שכן הילדים הם הדבר החשוב שקיים ולכן אם המונעת את הסדרי הראיב תשלם בצדדים אחרים של האיזון.

אבי שלום, לכשיהיה זמין - תוכל לפרסם? תודה.

פס"ד תקדימי (לפחות ע"פ הקישור המצורף להלן), אשר קובע כי הקרוי "נכסי קריירה"

הינם ברי איזון ויש להחילם כברי שיתןף. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3441961,00.html

אלינור ואמיר - האם תוכלו לפרסם כאן את פסה"ד בבקשה - יכול מאוד לעזור - תודה.

ירון - מבית היוצר של עוה"ד אלינור לייבוביץ - עוד משהו לעיין - ליידע כללי

אני מחזיקה את המידע הזה אצלי כבר תקופה.... מוניטין אישי ונכסי קריירה – נכסים עסקיים משפחתיים אלינור ליבוביץ', עו"ד* עו"ד אלינור ליבוביץ' מציגה במאמרה את גישת הפסיקה באשר לחלוקה של נכסי הקריירה כפי שהיא הולכת ומתפתחת כיום. לסברתה, גישה זו, אשר גורסת כי נכסי הקריירה והמוניטין משותפים הם לבעל ולאישה כמעט תמיד, תנציח את הישארותן של נשים בבית, את עבודתן בעבודה זניחה, לא מספקת ולא מכניסה. לדבריה, גישה זו המגוננת על נשים- עושה להן עוול בסופו של דבר, ומנציחה את הפער הקיים בין גברים לנשים בהכנסות ובהישגים. מוניטין כקניין וכנכס: מוניטין עסקי הינו זכות קניינית והוא מוכרים כנכס. נכס זה הינו בעל שווי כלכלי, אשר ניתן לאומדו בכלים מקובלים. לרוב נהוג, כי רואה חשבון או כלכלן מעריכים את המוניטין, כמו גם את יתר נכסי העסק או החברה. "הכל מודים שמוניטין הן 'נכס' ". אומר בית המשפט העליון בע"א 550/72 באומל נ. פה"ש חיפה, פ"ד כח (1) 650, אם כי - "נכס בלתי מוחשי...". גם בע"א 280/73 פלאימפורט בע"מ נ' ציבה - גייגי ואח', פ"ד כט (1) 579) נקבע, כי: "הכל מסכימים שמוניטין... בחזקת קניין המה... הכל מכירים במוניטין עסקי של אדם כחלק מנכסיו". כאשר נזקק בית המשפט לפרק חברה או נכסי שותפות, הוא מתייחס לנושא המוניטין, כחלק מהנכסים שהינם ברי פירוק ומכירה. בע"א 550/72 באומל, דלעיל נקבע, כי "זוהי זכות קניינית מבין נכסי השותפות", ובע"א 663/87 נתן נ. גרינר שעסק במחלוקת בעניין מוניטין של בית מרקחת, נקבע כי "מוניטין של עסק, הינו נכס השייך לעסק בתור שכזה, ולא לשותף אחד...". השאלה "מהם מוניטין וכיצד יש לחשבם" אינה פשוטה. קיימות שיטות אחדות לחישוב שווי המוניטין, אולם אף לא אחת מהן מוחזקת כמדע מדויק. המחבר דוד אלקינס בספרו "מיסוי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, מוניטין, ידע" (חושן למשפט, תשנ"ג), מקדיש פרק שלם לנושא המוניטין, מיסוי מוניטין, וההבחנה בינו לבין "עסק חי". על פי ציטוט מספרו של דוד אלקינס, כבר בשנת 1810, נעשה ניסיון ראשון להגדיר את מונח המוניטין, כפי שעמד עליו בית המשפט האנגלי: "מוניטין שנמכרו אינם אלא ההסתברות שלקוחות ישנים יחזרו למקום הישן". עם חלוף הזמן הוספו רכיבים, שכולם מצביעים על כוחו של עסק למשוך לקוחות (ראה אלקינס/מיסוי קניין רוחני, שם, עמ' 145-146). על פי ספרו של אלקינס, נתן הלורד דייווי הגדרה שונה למוניטין שהוגדרו על ידו כ"סיכום של הזכויות הנצמחות לקונים מרכישתם את העסק ואת הנכסים המשמשים אותו". הגדרה זו מרחיבה את המושג מוניטין כך שיכלול כל יתרון שיש לעסק הקיים...... מהם נכסי קריירה/מוניטין אישי: המדובר ב"שוויו" של אדם כבעל מקצוע. עורכי הדין, רואי החשבון, ובעלי המקצועות החופשיים, צריכים להביא בחשבון שביום מן הימים הם עלולים לשלם סכומי כסף לא מבוטלים בגין עצם העובדה שלמדו והתקדמו במהלך חיי הנישואין, ואילו בן הזוג האחר לא השקיע בעצמו ולא פיתח קריירה מכניסה. ויודגש בשנית - אין הכוונה לנכסים מוחשיים כגון כספים, נכסי נדל"ן וכיו"ב אלא לשוויו של האדם כבעל מקצוע, לכושר ההשתכרות הצפוי והעתידי שלו. המוניטין בראי דיני המיסים: סוגית המוניטין והערכת שוויו, עלתה אף בהקשר של מיסוי, כפי שניתן לראות בשורת פסקי הדין, דלהלן: בע"א 550/72 באומל נ. פקיד השומה חיפה, דלעיל, הדן בסוגיות מיסוי התעוררה השאלה, האם על סכום שנרשם כמוניטין של החברה, חייב הנישום לשלם מס רווח הון. נקודת המוצא שם הייתה ש"מוניטין" הם "נכס", ושהתמורה המתקבלת בעבורו, היא רווח הון. השאלה התעוררה לגבי שיעור המס, שכן בתקופה הרלוונטית היה מיסוי שונה לגבי מוניטין לבין מרכיבים אחרים של שווי החברה. כב' השופט ויתקון הבהיר, כי הנחת היסוד של פקיד השומה, שלפיה מוניטין הם נכס העולה בערכו, אינה הנחה נכונה. מוניטין נמכרים, אינם אלא הסתברות, שלקוחות ישנים יחזרו למקום הישן. זהו שמה הטוב של הפירמה, ומכלול קשריה שנבנו בשנות עבודה כנה או שהושגו בהשקעה רחבה. ניתן לומר, כי המוניטין הם פונקציה של רווחיות העסק. אין כל חזקה על רווחיות מתמדת כזו, הנמצאת בקו עלייה. עוד מדגיש שם כב' השופט ויתקון, כי רווחיות העסק צריכה להיעשות במונחים יציבי ערך ובהתעלם מהגדלת השווי עקב ירידת ערך הכסף או עקב גורמים אחרים, שאינם תלויים ברווחים בעסק (עמ' 654ב-ג). פסק-דין נוסף הדן בסוגיית המוניטין אשר גם הוא עוסק בהיבט הנובע מתחום המסים הוא, עמ"ה (ת"א) 11/67 קימל נ. פקיד השומה 4, שם נאמר לעניין למוניטין, כי: "מקובל לחשוב, כי מוניטין מבטא את מכלול היתרונות המצטברים בעסק בגלל שמו הטוב ובגלל הוודאות שלקוחותיו יחזרו אליו ויערכו בו את קניותיהם, בגלל נסיבות שונות הקשורות במקום או בשירות שניתן להם או בגלל הרגל..." מהאמור לעיל, מתקבל, כי למוניטין רכיבים מספר, בהם: א. שם טוב של העסק. ב. קשר ללקוחות, שהפך להיות קבוע לרגל הרגל. ג. מקום הימצאו של העסק וכיו"ב. המוניטין בזיקה לדיני הנזיקין: תחום משפט נוסף הדן בנושא של מוניטין הוא דיני הנזיקין. בסעיף 59 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], נקבע, כי: "מי שגורם או מנסה לגרום, ע"י חיקוי השם, התיאור, הסימן או התווית, או בדרך אחרת, שטובין ייחשבו בטעות כטובין של אדם אחר, עד שקונה רגיל עשוי להניח שהוא קונה טובין של אותו אדם, הריהו עושה עוולה, כלפי אותו אדם..." אדם רשאי להגן על מוניטין שלו מפני עוולה זו, ומוענקת לו זכות תביעה, לרבות סעד של פיצוי, כנגד מי שעלול לפגוע בקשריו עם לקוחותיו. ברע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ. אליהו בע"מ ופרקר, שם נסוב הדיון אודות המוניטין של עטים, נקבע, כי קיים קושי להגדיר באופן מדויק וממצה את המושג "מוניטין" וכך נקבע: "הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים לרכוש את המוצר. המוניטין הם נכס בלתי מוחשי. הם בגדר קניין. ניתן למכור מוניטין של עסק. על התמורה המתקבלת ממכירת מוניטין, מוטל מס רווחי הון. ניתן להוריש מוניטין וניתן למשכנם" (שם, עמ' 315ה- 316א). על-פי פסק-דין באומל דלעיל, ניתן להסיק, כי בישראל הייתה מגמה לראות במוניטין כמאופיין על ידי כוח משיכה ללקוחות. אולם, מלבד זאת, נאמר שם, כי המוניטין הם פונקציה של רווחיות העסק. מכאן שהמוניטין הוגדרו כמכלול היתרונות המצטברים בעסק, יתרונות שבגין הוודאות בדבר קיומם - יש להניח שהלקוחות יחזרו ויערכו קניות שם, לרבות נסיבות שונות הקשורות במקום, בשירות שניתן להם וכן גם בשל ההרגל. כך גם הייתה המסקנה בקימל דלעיל, שם הוגדרו המוניטין כמכלול היתרונות המצטברים בעסק, בגין יכולתו למשוך לקוחות. תוצאה דומה עולה אף בקשר להגנה על קיומם של מוניטין, כנכס בר-הגנה על-פי סעיף 59 לפקודת הנזיקין. ביטוי לגישה זו ניתן למצוא גם בספרו של יעקב בסט "חשבונאות פיננסית" (חלק א' אחיאסף, 1984) עמ' 210: "מנקודת ראות חשבונאית, מציין מוניטין בספרים את ההפרש שבין המחיר המוסכם אותו משלם הקונה בעד נכסים מזוהים לבין ערכו הכולל של אותו עסק. ..." במאזן, מייצג המוניטין, בדרך כלל, את הערך הכולל שיוחס לעסק בתאריך מסוים בעבר, בניכוי הסכומים שיוחסו לנכסים בודדים. המוניטין נובע, כמעט באופן בלעדי, מיכולת להניב תשואה גבוהה מן הרגיל, בהתחשב בערך הנכסים המוחשיים והבלתי מוחשיים של המפעל. בדיונים המתנהלים בין המוכר ולבין הקונה של העסק, יכולים הם להסכים ביניהם על גובה ערכו של המוניטין על בסיס שהוא סביר. כלומר, משמעות קיומם של מוניטין, לכאורה, מקבלת ביטוי בתרומתו לרווחיות, או לעודף הרווחיות, לעומת עסקים דומים, בלא מוניטין דומה מהסוג שיש לאותו בית עסק ספציפי. המוניטין בזיקה לדיני הקניין: שאלת המוניטין בזיקה לדיני הקנין נדונה בפסק דין אשר עוסק במוניטין בעת פירוק שותפות של משרד עורכי דין. שאלת שווויו של מוניטין של משרד עורכי דין באה לידי ביטוי בפסק הדין הידוע שניתן מפי כב' השופט קלינג – ה"פ (תא) 994/00 ד"ר רפאל נ' רבינוביץ. כב' השופט קלינג דוחה את טענת המשיבים, לפיה אין שווי למשרד עצמו, אלא אך ורק לעורך הדין גופו, שכן עורך דין אינו יכול להעביר לקוחות לאחרים, ואינו יכול להכתיב ללקוח לשירותיו של איזה עורך דין להיזקק. בית המשפט קובע, כי טיעון זה אינו גורע מקיומו של מוניטין לבית עסק, גם אם מנהל בית העסק אינו יכול לכפות על הלקוחות להיזקק לשירותי של זה או אחר. כב' השופט קלינג מציין, כי גם באנגליה מכירים כיום במוניטין של משרד עורכי דין וכי יש חשיבות אף "לשמו של המשרד שיצא שמעו בציבור, ולמיקומו של המשרד שאליו שמים לקוחות פעמיהם. יש ועתם ההימצאות של מסמכים מטיפול קודם בעניינו של לקוח מביא את הלקוח לאותו משרד, המשכיות ההיזקקות של לקוחות לשירותיו של המשרד הוא המשווה ערך כלכלי למוניטין…" כיצד יחושב המוניטין: בע"א 7493/98 שלמה שרון נ. פקיד השומה (להלן – "פרשת שרון) נסקרו מספר דרכים או שיטות לאופן חישוב המוניטין. 1. השיטה הראשונה שנבחנה (אולם, לא נבחרה כשיטה המתאימה) הינה השיטה המבוססת על חישוב רווח שנתי ממוצע. וכך נאמר בפסק דין שרון בנושא שיטה זו: "בשיטות משפט שונות הוצעו דרכי חישוב שונות לצורך שומת המוניטין. אחת משיטות החישוב שנבחנו בארץ ומחוצה לה מזהה את שווי המוניטין עם הרווחים העתידיים של העסק, המוערכים בהסתמך על ממוצע רווחיו בשנים קודמות. שיטה זו הוצעה בפרשת באומל, מפי השופט ויתקון לאמור: "...יש שמחשבים את שוויין [של מוניטין- א.ל] בכל עת על יסוד הרווח השנתי הממוצע, אם לתקופה של שנה אחת ואם לתקופה של מספר שנים". התייחסות לשיטת חישוב זו, המקובלת באנגליה ניתן למצוא בע"א 552/78 פקיד השומה נ' גלרט, פד"א י, 71, בפסק דין זה מצוי הציטוט דלהלן: The goodwill of a business is always a difficult item to value, but a method commonly adopted is to calculate the average annual profits accruing over a period of some three years and multiply the resulting figure by the number of years’ purchase which is appropriate having regard to market conditions and the circumstances of the trade. Calculations of that sort, however, are only appropriate to businesses which have goodwill, i.e. where it can reasonably be assumed that habitual customers, clients, etc. will continue to come along so that profitability will be preserved. That may not always be so in highly competitive activities (Whiteman Capital Gains Tax (1988) 223). בפרשת שרון מובעת ביקורת על שיטה זו ונאמר לגביה כדלקמן: "ייחוס כל רווחי עסק למוניטין, מעורר קושי בשל ההנחה שכל רווחי העסק נצמחים הודות למוניטין. יחוס זה, של כל הרווחים למוניטין, יש בו משום קביעה כי שאר נכסי העסק - המוחשיים והלא מוחשיים כאחד – נעדרים כל יכולת להפיק רווחים. זוהי קביעה מוטעית. כשם שעסק מפיק רווחים הודות למוניטין מהם הוא נהנה, כך הוא מפיק רווחים גם הודות לנכסיו האחרים, ובהם פטנטים הרשומים על שמו, שיטות היצור אותן הוא מפעיל, נכסיו המוחשיים ועוד. אם אמרנו כי מחירו של כל נכס אינו אלא היוון ההכנסות העתידיות שיצמיח, קביעתה של נוסחה זו היא בפועל אמירה כי נכסים אחרים של העסק שאינם מוניטין, הם חסרי ערך, כל אימת שהעסק נהנה ממוניטין. אמירה זו, למותר לציין, אין בה כל ממש. בשיטה האמורה המסתמכת על ממוצע רווחי העסק טמון קושי נוסף, הוא הקושי המעשי שבבחירת מספר השנים בו יוכפל ממוצע הרווחים. לשם בחירה במכפיל הנכון, יש לחזות את אורך חייו של העסק. לצורך כך, ניתן אמנם להשתמש, כאומדן, בממוצע ידוע של חיי עסקים מסוג מסוים במשק בזמן נתון, תוך עריכת התאמות לאופי העסק הנדון. אלא שגם הערכה זו אינה אלא אומדנה גסה". 2. שיטה אחרת לחישוב דנה בפער והיא קרויה השיטה היחסית. לפי נוסחה זו, הרווח המיוחס למוניטין הוא הפער שבין הרווח שהפיק העסק לבין הרווח המקובל בענף (ד' אלקינס מיסוי קנין רוחני (תשנ"ג) 157-158). וכך מוסברת שיטה זו בפרשת שרון, על חסרונותיה: "בבסיס שיטה זו ניצבת ההנחה כי בעוד שכל העסקים בענף מפיקים רווח אחיד, הודות לנכסים המוחשיים והלא מוחשיים שיש לכולם, הרי שכל רווח עודף שיש לעסק כלשהו, יש לייחסו למוניטין שלו. גם הנחה זו מעוררת קושי. ראשית, משום שייתכן שלכל העסקים בענף יהיו מוניטין, ועל כן עודף הרווח של עסק מסוים לא יבטא את מלוא המוניטין שלו. עשוי לכן להיווצר מצב בו נמצא לגבי עסק מסוים, לפי נוסחת החישוב הזו, כאילו הוא חסר מוניטין, למרות שבפועל הוא נהנה ממוניטין. שנית, גם נוסחה זו לוקה בהנחה שכל רווח נוסף של העסק, מיוחס למוניטין שלו. הנחה זו, גם אם לעיתים נכונה היא, אינה מובנית מאליה. ייתכנו עסקים שיתרונם על פני עסקים אחרים – הוא ביעילותם או בנכסיהם האחרים – להבדיל מן המוניטין. שלישית, שיטה זו כרוכה בקושי מעשי, בהתבססה על השוואת הרווחיות הממוצעת בענף. הצורך בשיוך עסק לענף מסוים, ובהשוואתו לעסקים אחרים, מהווה כר פורה להתדיינויות בין הנישום לפקיד השומה, התדיינויות שההכרעה בהן תהא לעיתים קרובות אקראית. גם זו, אם כן, אינה נוסחה מועילה. אכן, נוסחת חישוב אידיאלית – לאו תמצא. לא נותר לנו אלא לאמץ נוסחה שתהא בבחינת הרע במיעוטו, נוסחה שאף היא לא תבודד לחלוטין את המוניטין מנכסים אחרים, אך תהא קרובה יותר לכך בהשוואה לדרכי החישוב שתיארנו, נוסחה שאף תהא קלה יחסית ליישום. שיטה זו – היא השיטה השיורית הנוהגת בארצות הברית - עדיפה על חברותיה וראוי לקרוא אותה, אל תוך דיני המס הישראליים". 3. השיטה השלישית שנבחנה ואף התקבלה בפרשת שרון, הינה השיטה השיורית. שיטה זו מתבססת במידה רבה על נתון עובדתי לפיו העסק נמכר וכי יש לו שווי. ממחיר התמורה שנשתלמה בגין העסק כולו מופחת ערך השוק של כל אחד מהנכסים האחרים, והיתרה, תיחשב כערכם של המוניטין ושל העסק כעסק חי . חסרונה של השיטה הוא בכך, כי במקרה בו לא ניתן להחיל את הנוסחה השיורית, דהיינו, בנסיבות בהן העסק לא נמכר, ואזי אין מנוס מחישוב ערך המוניטין, באמצעות נוסחה המהוונת את ההפרש שבין רווחיו הממוצעים של העסק המועבר לבין סכום המייצג את התשואה הסבירה המשוערת של הנכסים שהעסק החזיק בהם באותה תקופה. יתרונותיה של השיטה השיורית להערכת מוניטין: על יתרונות השיטה השיורית נאמר בפס"ד שרון כדלקמן: "השיטה השיורית היא שיטת חישוב ראוייה כיוון שהיא מייחסת, בצורה עקיפה, למוניטין ולערכו של העסק כעסק חי, את הרווחים הצפויים מהם בעתיד, תוך התגברות על קשיי השיטות המבקשות לעשות זאת בדרך ישירה. בזוכרנו כי ערכו של נכס מבטא היוון של ההכנסות שיצמיח בעתיד, באים אנו ואומרים כי הפחתת ערך הנכסים האחרים של העסק - קרי הרווחים שהללו יביאו בעתיד - מערכו הכולל של הנכס - קרי מלוא הרווחים שיצמיח העסק, תיתן בידנו אומדן סביר לרווחים הצפויים מהמוניטין ומהיותו של העסק עסק חי. המוניטין בזיקה לדיני האישות -מוניטין כנכס משפחתי בר איזון - האמנם? "מוניטין כנכס משפחתי" הינה סוגיה חדשה יחסית ומכאן, כי קיימת לדידה, אך פסיקה מועטה בלבד, אשר מרביתה תיאורטית ורק מיעוטה מעשית. המלומדים, פרופ' רוזן- צבי ז"ל וד"ר שחר ליפשיץ (יבדל"א), אשר דרשו בנושא נכסי הקריירה, הגיעו למסקנה דומה (אם כי בדרכים שונות), לפיה מוניטין אישי ו/או נכסי קריירה, הינם "נכס בר- חלוקה" שיש לאזנו בין בני- הזוג. להשקפתו של פרופ' רוזן צבי, כפי שהביעה בספרו "דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול", ההגדרה המסורתית של קניין ונכס, אינה צריכה להגביל את הגדרת הרכוש שיחול בו השיתוף בין בני זוג. לשיטתו, יש לנקוט בדרך פרשנית "מרחיבה של המונח נכס, הנוטשת את המסגרת הדווקנית והמושגית של המונח במובנו המסורתי. על הפרשנות להיות תכליתית, ולשרת את עקרון השיתוף העומדים בבסיס רעיון חלוקת הנכסים או איזון המשאבים בין בני זוג". מכוח דברים אלו, גורס פרופ' רוזן- צבי ז"ל, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי גם מוניטין חייבים להימנות עם נכסי השיתוף שיש לאזן בין בני זוג עובר לגירושין. גם ד"ר שחר ליפשיץ מחרה-מחזיק בדעה דומה לפיה: "אי הכללתם של נכסי הקריירה "במסת הנכסים" הניתנים לחלוקה, גורמת במקרים רבים לכך שלמרות הרצון לחלוקה שוויונית של הנכסים, בן הזוג שלא פיתח נכסי קריירה נפגע מן הבחינה הכלכלית עקב הגירושין" ( ר' "דיני זוגיות חילוניים", ביובל הבא). תפיסת העולם העומדת מאחורי גישה זו: היטיב לתאר זאת כב' השופט שוחט במספר פסקי דין שנתן בנדון. מספר פסקי שניתנו מבטאים את המגמה ההולכת וגוברת לאזן בין הצדדים, ששני הצדדים יצאו את הנישואין במצב כלכלי זהה ועם אפשרויות דומות. איזון כזה, אין פירושו בהכרח חלוקה שווה של הנכסים. חלוקה שווה היא תנאי סף, אך במקרה בו בן הזוג האחד היה עקר/עקרת בית כל השנים והאחר - עורך דין או רואה חשבון או אקדמאי עצמאי שיש לו הכנסה קבועה צפויה ויש לו עתיד מקצועי - חלוקה שווה אינה בהכרח חלוקה הוגנת ושוויונית. כבר לפני שנים אחדות, עמד כב' השופט שוחט, על ההבדלים בין בן זוג אשר הגדיל את ההון האנושי שלו לבין בן זוג אשר ישב בבית וגידל את הילדים והקדיש עצמו לרווחת המשפחה (תמ"ש 70031/98): "ומה על האישה שהקדישה עצמה לביתה בעוד בעלה מפתח את ה"הון האנושי" שלו" בכך פגעה היא בכושר ההשתכרות שלה לא רק להווה אלא גם לעתיד וגרמה לירידת ההון האנושי העצמי שלה. האם גם אז די בחלוקה שוו בשווה? שיטה משפטית המחלקת את הרכוש שווה בשווה מבלי שתיתן את המשקל הנכון למצבו של בן הזוג, לרבות נחיתותו האישית, כולל נטלים אישיים המוטלים על כתפיו לאחר הפירוד אינה מביאה לשוויון בתוצאות" פסק דין חדשני של כב' השופט גרניט, אשר ניתן לפני מספר שנים, (שאליו אתייחס בהמשך), שעליו הוגש (ונדחה) הערעור מסתמך רבות על דעתו של ד"ר שחר ליפשיץ, איש האקדמיה. בכנס שנערך בנושא דיני המשפחה, באוניברסיטת בר אילן, נתן ד"ר שחר ליפשיץ הרצאה מאלפת בנושא נכסי הקריירה וקבע את הצורך לפצות את בן הזוג שנשאר בבית, ואפשר לבן הזוג השני לפתח קריירה ולהגדיל ולבסס את כושר השתכרותו. במאמרו של ד"ר שחר ליפשיץ, דיני זוגיות חילוניים, ביובל הבא: בין "ליברטריאניזציה" ובין בית המשפט "המחשק", מחקרי משפט, י"ז הוא קובע כדלקמן: "הלגיטימציה להתנגדות לגירושין ממניעים כלכליים חזקה במיוחד בשל דיני הרכוש הקיימים בישראל כיום. דיני הרכוש הקיימים בישראל קובעים חלוקה "שוויונית" של הרכוש. עם זאת, הנכסים המוגדרים כרכוש כוללים בדרך כלל נכסים ממשיים. בניגוד לכך, נכסים המכונים בספרות המקצועית כנכסי קריירה, כגון: מוניטין אישי, תארים, דרגות מקצועיות וכושר השתכרות באופן כללי, אינם נחשבים בישראל כנכס בר חלוקה. אי הכללתם של נכסי הקריירה "במסת הנכסים" הניתנים לחלוקה, גורמת במקרים רבים לכך שלמרות הרצון לחלוקה שוויונית של הנכסים, בן הזוג שלא פיתח נכסי קריירה נפגע מן הבחינה הכלכלית עקב הגירושין. למרות בעיה זו, כמעט שאין מקרים שבהם בתי המשפט סוטים מן החלוקה השוויונית בשל צרכים מיוחדים של בני הזוג או בגלל הבדלים בכושר השתכרות עתידי. יתרה מזו, בישראל אין מנגנון של תמיכה אחר גירושין בדומה ל- Alimony, שהיה מקובל בעולם המערבי. במקביל לכך, טרם התפתחו בישראל מנגנונים חדשניים שיאפשרו פיצוי לבן זוג על הפסדי הקריירה שנגרמו לו במהלך הנישואין. נדמה לי, שעל רקע החסרים בדיני הרכוש הקיימים, אי ההסתפקות בזכויות הרכוש שמקנה הדין הקיים, והתניית ההסכמה לגירושין בהגנה כלכלית אמיתית היא בהחלט הגיונית". נכסים עסקיים מוחשיים ולא מוחשיים עד לפני מספר שנים – משרד עו"ד, משרד רו"ח, מפעל, בית חרושת או קליניקה רפואית של בן זוג - לא נכללו במסגרת הנכסים שיש לאזן לעת גירושין. היום גישה זו נבחנת מחדש. כיום ברור לחלוטין, שאם ברשותו של הבעל (או של האישה - אך זה יותר נדיר) בית חרושת, מפעל, חנות או עסק שהוקמו במהלך חיי הנישואין, ואף אם הוא מנוהל בלעדית על ידי אחד מבני הזוג ולשני אין מושג קלוש על דרך ניהולו - זכאי בן הזוג האחר למחצית מערכו, אם יגיעו בני הזוג לידי גירושין, אלא כן אם הוסכם אחרת בהסכם יחסי ממון אשר נחתם בין הצדדים, ואושר כדין. על פי ההלכה הנוהגת כיום, כל נכס עסקי מוכר לצורך חלוקת רכוש בין בני זוג לעת גירושין. נכס זה שהוכר לצורך חלוקה כנכס משותף לבני הזוג קרוי מוניטין עסקי. קרי: למשרד עורכי דין (לחנות מכולת, למפעל בטון וכו) יש שווי, ויש דרכים לקבוע את שוויו על פי כללים מקובלים המשמשים בהערכת שווי של נכסים. זכויות סוציאליות ופנסיוניות: בעבר היותר רחוק גם זכויות סוציאליות למיניהן - קופות גמל, ביטוחי מנהלים וחיים, קרנות פנסיה, קרנות השתלמות, אופציות וכיו"ב זכויות מעבודה, לא היו משותפות. עיוות זה תוקן לפני זמן רב בפסיקה, כאשר נקבע שבהתקיים מאמץ משותפים והרמוניה מינימאלית - זכאי בן הזוג השני למחצית מכל הכספים והזכויות שנצברו במהלך הנישואין. בעבר, אישה, אשר גידלה את ילדיה וטיפחה את משק הבית, והייתה מה שנהוג לכנות "עקרת בית", יכולה הייתה למצוא עצמה ללא בטחון כלכלי ומחוסרת כל. בעלה, שעבד כל השנים מחוץ לבית, צבר זכויות פנסיוניות ואחרות במקום עבודתו, יצא לעולם חמוש בקופות גמל, קרנות, ופנסיה חודשית קבועה, המבטיחה את עתידו וזקנתו. האישה שתרמה את חלקה לעוגה המשותפת בניהול הבית, ניקיון ובישול נשארת ללא כלום, בעוד הבעל יכול ליהנות מהפירות שצבר במסגרת נישואיו, כמובן שקיימת גם אפשרות שהאישה היא בעלת הזכויות והבעל הוא שהיה יוצא בעבר מקופח, אפשרות שהיא כמובן פחות שכיחה, אך קיימת. מזה תקופה לא קצרה, כתוצאה משינוי ההלכה, זכויות אלו נחשבות נכסים כלכליים בני חלוקה לצורך גירושין, אם רק הורם נטל ההוכחה ששני בני הזוג חיו תחת קורת גג אחת ותרמו יחדיו למאמץ המשותף. זאת בנוגע לזכויות אשר נצברו במהלך החיים המשותפים כתוצאה מעבודה. ההלכה קובעת - נכון להיום - כי הן זכויות סוציאליות ופנסיונית והן נכסים עסקיים שנצברו במהלך החיים המשותפים הינם ברי חלוקה בין שני בני הזוג ומהווים נכס משותף. השיתוף בנכסים בין בני זוג הינה הלכה שנקבעה ונוצרה בפסיקותיו של בית המשפט העליון וההיסטוריה שלה היא בת עשרות שנים. כבר לפני למעלה מ- 40 שנה התייחסו לנושא זה, בע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ' (1) 589 ובשורה ארוכה של פסקי דין שבהם נדונה ההלכה והורחבה עד לבג"צ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, וע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נ"ה (4) 709. בדרך כלל בן זוג נישא מתוך רצון לנהל משק בית משותף עם בן זוגו במערכת של אמון הדדי, אינטימיות והשקעה משותפת בחיים המשותפים, הכוללים עבודה מחוץ לבית, החזקת משק הבית המשותף וגידול הילדים. זאת, כאשר ההנחה הבסיסית שלו היא כי שני בני הזוג בונים עתיד משותף, והם יחלקו את חייהם בטוב וברע, כך שהמאמץ שכל אחד מהם עושה במהלך החיים המשותפים הוא גם לטובת שני בני הזוג והמשפחה כולה. בית המשפט העליון יצר ופיתח את "חזקת השיתוף" מתוך גישה שהשארת הנכסים בידי בן הזוג שהם רשומים על שמו, מהווה אי צדק, העדר תום לב והעדר הגינות וקבע כי חזקה על בני זוג, שחיו במשק בית משותף ובאורח חיים תקין, פחות או יותר, כי כל הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים מהווה רכוש משותף וכי על בן הזוג הטוען, כי נכס מסוים אינו כלול במאגר הרכוש המשותף - הנטל להוכיח זאת. כאמור, בשלב מאוחר יותר גם נכסים עסקיים כגון: משרד עו"ד, רו"ח בית חרושת ועסקים אחרים הוכרו כנכסים משותפים ברי חלוקה בין בני הזוג. התפתחות ההלכה הייתה איטית. תחילה נקבע, כי דירה ששימשה כדירת מגורים, הינה נכס משותף בלא כל קשר לרישום, ומאוחר יותר נקבע כי גם נכסים עסקיים דוגמת אלו שצוינו לעיל - הינם נכסים משותפים, ובתנאי שנוצרו או נצברו במהלך החיים המשותפים. נכסי "העתודה הכלכלית" – במגמת איזון: בהמשך ובדומה לתהליך זה, מתרחשת עתה לאט לאט, ויהיה מי שיאמר לאט מדי, בין כתלי בית המשפט, מהפכה גם לגבי נכסים מסוג אחר. בארה"ב מגמה זו קיימת זה זמן רב. את הנכסים הללו נהוג לכנות "נכסי העתודה הכלכלית" והכוונה היא לכושר ההשתכרות של אחד מבני הזוג, לרבות כושר השתכרות עתידי. המגמה הקיימת היא לחלק לא רק את הנכסים המוחשיים (כמו מקרקעין, מטלטלין וכו') או נכסים פיננסיים (כספים בבנק, מניות אופציות עתידיות, ביטוחי מנהלים, קופות גמל, קרנות השלמות וכו'), אלא גם להעריך מהן ההכנסות העתידיות של בעל המקצוע מול ההכנסות העתידיות של בן זוגו, ולאזן בין הצדדים. יחד עם זאת חשוב לציין כי פסקי הדין הקיימים (שטרם שונתה ההלכה לגביהם) קובעים אחרת. שינוי קיים כיום רק ברמה אקדמית-תיאורטית ולא מעשית, וכחריג לכך ישנם פסקי דין בודדים עד כה, אשר אינם מהווים הלכה מחייבת הואיל וניתנו בערכאה ראשונה- ערכאת בית המשפט לענייני משפחה. כאמור אמנם ישנם פסקי דין הקובעים שיתוף בנכסי קריירה/הון אנושי אך הינם בודדים ולא ניתן להסיק מהם על מגמה חד משמעית או על פסיקה גורפת בנושא זה בית המשפט העליון נתן דעתו בסוגיה זו כבר לפני שנים רבות, ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א (ת"א) 257/90 גוזנר נ. גוזנר, מפי כב' השופט קלינג אשר שלל את זכותה של האישה במוניטין בעלה כרופא שיניים. בית המשפט אבחן בין המוניטין של מרפאת השיניים של בעלה שיש לשום את שוויו ככל עסק - לבין המוניטין האישי של בן הזוג, דהיינו שוויו כ"רופא שיניים" שלגביו נקבע כי אין לה זכויות. עד כה אין כל פסק דין הקובע אחרת בצורה אופרטיבית, אלא שיש גישות שונות המצדדות בחשיבה אחרת לגבי נושא זה (ואף כאמור חריגים מועטים שאינם הלכה מנחה או מחייבת). הרהורים על נכונות הגישה הישנה בדבר מוניטין וקיומן של מחשבות חדשות בנושא זה באות לידי ביטוי בפסק דין חדש יחסית (מתאריך 2.8.04) של כב' השופט רובינשטיין בבקשת רשות (כערכאה שלישית) בבע"מ 5879/04 פלוני נ. פלונית. שם נקבע העיקרון, כי ייתכן שבמקרים מסוימים יחולק-יאוזן גם המוניטין האישי בין בני הזוג. דא עקא שבמקרה ספציפי זה, היות שדובר בתביעת מוניטין כנגד עורכת דין, שזמן העבודה שלה מועט יחסית, נמצא על ידי בית המשפט, כי מה שפיתחה האישה במהלך החיים המשותפים אינו יוצר בסיס לטענת מוניטין - לא נקבע פיצוי כספי לבעל בגין המוניטין של אשתו במקרה מסויים זה. לשיטתו של בית המשפט, האישה אמנם למדה וקיבלה את התואר במשפטים ואת רישיון עריכת הדין במהלך חיי הנישואין, אך לא די בכך כדי ליצור תשתית לשיתוף במוניטין. היא אמנם החלה לעבוד כעורכת דין - אך אין לראות במוניטין שלה נכס. יצוין, כי התיק נדון בפני כב' השופטת קינן, סגנית נשיא בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה וזו הכריעה, כי אין להכיר במוניטין אישי כנכס בר חלוקה משום טעמים של קושי מעשי ומטעמי צדק וסברה כי אין יכולת לממשו. לעומתה סברה ערכאת הערעור – סגן הנשיא בבית המשפט המחוזי, כב' השופט שווילי - כי הקושי לכמת את המוניטין האישי אינו טעם מספיק כדי להוציאם מכלל השיתוף. גם סגן הנשיא שווילי סבר שאין זה המקרה המתאים לדון בסוגיה עקרונית זאת, היות ומדובר בעורכת דין שזמן עבודתה אינו יוצר תשתית למוניטין אישי. לפיכך גם פסק דין זה, בסופו של דבר, לא שינה את ההלכה הקיימת אלא שאך ורק ברמת העיקרון יצר תשתית למקרים מתאימים יותר, בהם אחד מבני הזוג בילה את ימיו בצל קורתו ואילו בן זוגו פיתח קריירה של שנים רבות. גם בעניין מ"א (חיפה) 623/91 רום נ' רום דחה בית המשפט המחוזי את רכיב המוניטין האישי בתביעה הרכושית, שהגישה האישה נגד בעלה, מדען ומרצה בכיר. גם בתיק זה נדון נושא המוניטין אישי ובכושר השתכרות עתידי, עקב מומחיותו של הבעל. בית המשפט קבע, כי נכס זה "איננו ממין הניתן לחלוקה. המדען אינו עומד למכירה". כך גם נקבע ברוח זאת בת.א. (ירושלים) 415/94 שם נדון עניינו של פרופסור לרפואת פה ולסת שניהל מספר מרפאות פרטיות. בעניין זה נדחתה תביעת האישה ונקבע, כי: "אין מקום לקבל את טענת התובעת לקביעת חלקה במוניטין שצבר הנתבע. אמנם היה לה חלק בקידומו המקצועי של הנתבע, ברם התובעת, נהנתה באופן עקיף ממוניטין זה בעיקר בשל העובדה שמשכורתו של הנתבע הייתה גבוהה מן המקובל ואורח חייהם של בני הזוג התנהל בהתאם". כב' השופט אלבז העניק בתמ"ש (ירושלים) 13811/03 ש.נ' ד.י , פסק דין מפורט ומקיף ביותר הסוקר את מרבית הפסיקה הרלוונטית לסוגיה זו. אולם, גם פסק דין זה מביא לתוצאה סופית בה נדחית תביעת האישה למוניטין של בעלה, מנהל חשבונות ויועץ מס, שעשה חיל. בית המשפט קובע כי הבעל סיים את לימודיו והחל את עיסוקו במקצוע עוד טרם הנישואין ואף רכש את משרדו שלוש שנים קודם לנישואין. אף כב' השופט דרורי בע"מ 638/04 ח.ר נ. ר.ר, בצע אבחנה בין מקרה בו אחד מבני הזוג רכש מקצוע במהלך הנישואין ובן הזוג האחר סייע בידו מבחינה כלכלית מוראלית ונפשית לבין מקרה שבו לא הייתה כל מחלוקת שאחד מבני התחתן, כאשר בידו כבר היה המקצוע (רישיון לעריכת דין), עובר למועד הנישואין. מכאן הוא מגיע למסקנה כי שהאישה לא השתתפה ביצירת הבסיס למוניטין (רישיון עריכת הדין) וזכותה למוניטין פחותה ויש קושי להעריכה עוד יותר. כב' השופט אלבז בתמ"ש 13811/03 מאמץ את שנפסק בע"א 724/83 בר נתן נ. בר נתן, אשר בו נקבע, כי תיק ביטוח אינו בר חלוקה בין בני זוג. בפסק דין זה נקבע, כי תיק הביטוח אינו מהווה נכס מנכסי המשפחה, אלא מעין מוניטין של החברות שהבעל ניהל ומנהל ומן המוניטין הללו הוא פרנס את משפחתו. מאחר ומדובר בחוג לקוחות, הרי שעל מנת שתתבצע העברה של מוניטין יש צורך בסממנים נוספים על מנת להצביע על סיכויים טובים להעברה כזאת. כמו כן מאמץ כב' השופט אלבז את קביעתו של כב' השופט עדיאל ב ת"א (ירושלים) 701/95 ברגר נ. ברגר שם מעלה כב' השופט עדיאל נימוקים כנגד חלוקת מוניטין וכושר השתכרות (בד בבד לנימוקים בעד נושא זה) וקובע, כי קיים קושי מעשי גדול (קושי פרגמאטי) בשומת נכס הקריירה וכי קשה להעריך כישוריו הטבעיים של אדם קודם לנישואין ולהבחין ביניהם לבין כישורים שרכש לאחר הנישואין. גם כב' השופטת נילי מימון מאמצת גישה זו בתמ"ש 75704/01 (ירושלים) ר.א. נ' א.א. וקובעת, כי אם יהיה מקום להכיר במוניטין או כושר השתכרות כנכס, יהיה זה רק בנסיבות בהן נוצר אי שוויון זועק ופגיעה קשה באחד מבני הזוג, שכן בן הזוג אשר תמך כלכלית בבן הזוג שרכש מוניטין דאג לצרכי הבית ולא רכש מקצוע לעצמו ולאחר שבן הזוג האחר רכש את המוניטין או את כושר השתכרות הוא נטש את בן הזוג שתמך בו בזמן הלימודים – רק אז יש לראות בנכס נכס משותף ולחלקו בין בני הזוג. במקרה זה דחה בית המשפט את התובענה מאחר וכל שדובר בו הוא קורס קצינים שאליו פנתה הנתבעת במשך 10 שבועות והתובע גם הוא רכש מקצוע, כך שבכל מקרה לא היה הרבה "בשר" בתובענה זו. מפסק דינו של כב' השופט מרכוס, סגן הנשיא בירושלים בתמ"ש 13111/98 עולה, כי הפסיקה בישראל צועדת קדימה לכיוון הכרה גוברת במוניטין כנכס בר חלוקה, הן כשמדובר במוניטין עסקי והן כשמדובר במוניטין אישי. במקרה ספציפי זה, דוחה בית המשפט את התובענה מהטעם, כי אמנם הבעל התקדם באקדמיה ואולם האישה לא פיגרה אחריו הרבה ויצאה לעצמאות כלכלית עם תואר שני בפסיכולוגיה וקליניקה משלה - אין אלו הנסיבות המתאימות מצדיקות חלוקה של הונו האנושי של הבעל אשר נצבר במהלך חיי השיתוף. מנגד, עומדת קביעתו המאוחרת יותר, של כב' השופט רובינשטיין בפסק הדין שצוטט לעיל (בבע"מ 5879/04) ובו קביעה עקרונית בנושא מוניטין אישי. מפסק הדין ניתן להבין, כי ברמת העיקרון יכיר בית המשפט בנכס המוניטין, כנכס בעל שווי שיש לאזנו בין בני הזוג. כאמור, במקרה הנדון נדחתה התובענה היות והאישה- הנתבעת הינה עורכת דין שהוותק המקצועי שלה היה פחות משנתיים ועל כן, לא ראה בית המשפט שווי כלכלי ביכולתה, נכון לעת זו. ניתן לשער, כי לו הייתה האישה עורכת דין משך 20 שנה (או פרק זמן ארוך כלשהו) והיה לה משרד עצמאי משלה או עם שותפים בעל מוניטין – כי אז הפסיקה הייתה שונה. גם בה"פ 126/93 אבירם נ. אבירם, אשר דן בבני זוג אשר שניהם עורכי דין, הכיר בית המשפט עקרונית בכך, "שהאישה תזכה בחלק ממוניטין עסקי של בעלה...", וכי "יש לתת משקל רב להילכת השיתוף גם ביחס למוניטין של עסק שנוצר בתקופת השיתוף". אף על פי כן, דחה בית המשפט את התביעה הואיל והיה מדובר בשני עורכי דין אשר לכל אחד מהם יכולת שווה. בנסיבות מקרה זה, נדחתה תביעת האישה כאמור, בשל העובדה כי שני בני הזוג הינם עורכי דין ומן הסתם סבר בית המשפט כי יש לקזז זה כנגד זה. גם בעניין פריימן נ' פריימן, תמ"ש תל-אביב 59/09721, הכיר בית המשפט לענייני משפחה בתביעת האישה, וקבע, כי יש לכלול בשווי המשרד שבבעלות הבעל, את שווי מוניטין המשרד. מאחר ששווי זה לא נקבע בבית משפט לענייני משפחה והוגש ערעור בעניין לבית המשפט המחוזי - הוחזר התיק לבית משפט קמא על מנת שיקבע את שווי המשרד לצורך חלוקת שוויו בין בני הזוג. גם פסק דינו של כב' השופט מנחם הכהן מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בתמ"ש (ירושלים 24461/01) ג.מ. נ. ג.א. הכיר בזכויות אישה במוניטין עסקי של בעלה וזיכה אותה ב- 110,000 ₪, סכום שהינו פעוט יחסית, וזאת בהתחשב בעובדה שהנתבע היה בסוף דרכו המקצועית ועמד לסגור את המרפאה אותה ניהל בתוך שנה אחת. יצוין, כי במקרה זה היה קיים רכוש רב לחלוקה בלא כל קשר למוניטין האישי של הבעל, וייתכן שגם אלמנט זה שימש שיקול מבין השיקולים האחרים ששקל בית המשפט בנדון. בעניין ע"א 5640/94 חסל נ. חסל פ"ד נ (4) 250 דן כב' השופט טירקל בשאלה "מה דין השיתוף בפירות העץ המשותף, אחרי שתמה חזקת השיתוף". כלומר - הזכאית האישה למחצית הרווחים, שיופקו ויבשילו גם לאחר מועד הפירוד? מסקנתו היא - כי אין להתחלק בפירות נכס הנצברים לאחר הפרידה, וכלשונו: "האם זכאית המערערת, מכוח חזקת השיתוף, גם למחצית החנות והבית שנרכשו אחרי שתמה החזקה, וכן למחצית רווחי החברה שהופקו, מאותו יום ואילך או שיופקו בעתיד, מן הטעם שמקורם ברכוש המשותף? לשון אחר, האם זכאית היא רק למחציתו של ה"עץ" המשותף, לרבות מחציתו של יבול הפירות שהבשיל עליו עד מועד ההפרדה, או שמא זכאית היא גם למחצית הפירות שצמחו עליו לאחר מכן? האם "טעם הפרי" כ"טעם העץ"? (בעקבות מדרש חז"ל:ו "מנין שהעץ עתיד להיות נאכל ת"ל עץ פרי, אם ללמד שהוא עושה פרי, והלא כבר נאמר עושה פרי, א"כ למה נאמר עץ פרי אלא מה פרי נאכל אף העץ נאכל", ספרא, בחקתי, פרק כו, פסוק ד [א]). דרך אחת לפתרון היא לפי מועד ההשקעה העיקרית. ניתן לומר שמקום שבו נעשתה ההשקעה העיקרית, כספית או אחרת, ב"עץ", בתקופה שלפני שתמה חזקת השיתוף, וניתן לייחס את ה"פירות" לאותה השקעה, תחול החזקה גם על הפירות. וכן בהיפוכו של דבר. התשובה קשה יותר כאשר לא ניתן לקבוע את התקופה המדויקת בחיי העסק המשותף שבמהלכה נעשתה ההשקעה העיקרית, או שלא ניתן לייחס את הפירות לאותה תקופה. סבורני כי במקרה האחרון ראוי שחזקת השיתוף לא תחול, בדרך כלל, על הפירות. הוא הדין במקרה שלפנינו". אחד הטעמים לכך הוא שכאשר מוערך הערך הנוכחי (the present value) של הנכס העסקי העומד לחלוקה, מובא בדרך כלל בחשבון, בין יתר הרכיבים, גם צפי של סיכויי ההתפתחות והרווח שלו בעתיד. מכאן שחלקו של בן הזוג הפורש מן העסק, כולל ממילא מרכיב של הרווח הצפוי. ההערכה עלולה, כמובן, להתבדות והעסק עלול להיות רווחי יותר מן המצופה; כמו שייתכן שערכו של העסק בעתיד יהיה נמוך מזה שנצפה במועד החלוקה. במקרה כזה, הצדק מחייב שבן הזוג לא רק ייהנה מהסיכוי לרווחים, אלא ישא גם בסיכון להפסדים העתידיים. לכך, שני טעמים עיקריים: הטעם הראשון הינו קנייני: הערכת שווי השמאי ביום הפרידה, מגלמת גם את הפירות העתידיים ככל שאפשר להעריך אותם. הטעם השני הינו מעשי: ניסיון החיים מלמד, שיש "לחתוך את הקשר" הכלכלי עם הפרידה, לקיים "פרידה נקייה", ולא להמשיך ולקשור את הצדדים בהסדר ממוני. ומעבר לכל זאת, יתכן ובניגוד לתחזית העכשווית, ערכו של העסק יפחת בעתיד, ומדוע בין הזוג השני לא ישא בהפסדים?" אף אחד מפסקי הדין אינו עורך אבחנה ברורה בין עסק "הבנוי" על איש אחד לבין עסק מבוסס שהמוניטין שלו נובעים לא מאישיות של אדם אחד, אלא מקיומו של עסק, וזו שאלה מעניינת שאין ספק שתידון בעתיד, ואתייחס לסוגיה זו בהמשך. פסק דינו של כב' השופט גרניט: בפסק חדשני שיצא לפני מספר שנים מפי כב' השופט גרניט בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב בתמ"ש 37181/97 ל.ט. נ' ע.ט. זכתה האישה בתשלום עיתי של 4,500 ש"ח לחודש, לאור העובדה, כי שוויו של עסקו של הבעל הוערך ב- 700,000 ש"ח. על פסק הדין הוגש ערעור, אשר נדחה על ידי ערכאת הערעור בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובקשת רשות ערעור שהוגשה לעליון - נדחתה אף היא. תוצאת פסק הדין שבערעור: כב' השופטת יהודית שטופמן מבית המשפט המחוזי בתל אביב, היושבת כערכאת ערעור על פסקי דין של בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, דחתה את ערעורו של הבעל על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' שופט גרניט) וקבעה בעמ"ש 1033/03 , כי האישה הינה הבעלים של מחצית מכל רכוש, ללא יוצא מן הכלל, השייך לבעל. היא דחתה את טענתו הגורפת, כי אין להחיל את הלכת השיתוף על בני הזוג, וקבעה כי האישה תקבל פיצוי לכל ימי חייה בסך 4,500 ש"ח בגין "המוניטין האישי" של הבעל, כלומר בגין נכסי הקריירה שלו. וזהו החידוש ההלכתי המצריך דיון בסוגיה. בית המשפט שלערעור מקבל את גישת האישה לפיה חלה במקרה זה הלכת חסל (ע"א 5460/94) ובמקום בו נעשתה ההשקעה העיקרית ב"עץ" בתקופה בה חלה חזקת השיתוף - אפשר לייחס את "פירות" העץ לאותה השקעה ואז תחול החזקה גם על הפירות. לפיכך דוחה בית המשפט את טענתו של הבעל, כי הוא סיים את לימודי ראיית החשבון קודם לנישואין ועל כן אין להחיל את הלכת השיתוף בנוגע ל"פירות" משרד רואי החשבון שבבעלותו. בית משפט מקבל את הטענה, כי הבעל קיבל את הרישיון ופתח משרד עצמאי לאחר הנישואין וכי שווי המוניטין של המשרד הינו 700 אלף ש"ח. לאור העובדה, כי ההשקעה במשרד נעשתה בתקופת הנישואין קובעת כב' השופטת שטופמן, כי יש להחיל את חזקת השיתוף גם על מוניטין שנצבר במשך תקופה זו ועל כן צדק בית משפט קמא בקובעו, כי נכסי הקריירה והמוניטין משותפים הם לבעל ולאישה. עוד מציין בית המשפט, כי החלת הלכת השיתוף על נכסי קריירה ומוניטין אינה מותנית בהשתתפות האישה בעבודות שבמשרדו של המערער. בית המשפט שלערעור מסתמך על ספרו של פרופ' רוזן צבי המנוח "דיני משפחה בישראל בין קודש לחול", שם מאזכר הוא את ההלכה במרבית מדינות ארצות הברית הקובעות חלוקה אקוויטבילית על פי שיקול דעת שיפוטי והכרה במוניטין כנכס בר חלוקה או בר איזון. לאור הפער הגדול בין הכנסות שני הצדדים, כאשר הנתבע הוא רואה חשבון עצמאי, ואילו התובעת היא יועצת חינוכית, ולאור כושר ההשתכרות הגבוה יותר של הנתבע - שמוצא את ביטויו בחוות הדעת שהעריכה את שווי המשרד ב- 700 אלף ש"ח - הושאר על כנו פסק דינו של כב' השופט גרניט בנוגע לתשלומים עיתיים (דהיינו חודש בחודשו) עבור נכסי הקריירה למשך כל ימי חייה של האישה. תוצאות מעשיות של גישה זו: התשלום - ככל הנראה - מעמיד את בני הזוג בעמדת מוצא שווה, והרי בסופו של דבר זהו ההיגיון העומד מאחורי התפתחות ההלכה בנושא זה. רופא אחד או מרפאה – מה דינו של עסק הבנוי על אדם אחד? יחד עם זאת, אין הבחנה בפסיקה הקיימת בין מקרה בו המשרד בנוי על אדם אחד לבין מקרה בו המשרד מעסיק אנשים רבים. במקצועות חופשיים רבים הכישורים האישיים ומערכת היחסים האישית הינם המרכיב היחידי בעסק. במקרה כזה, ספק אם אפשר לחייב בתשלום כספי לבת/בן הזוג בנסיבות שכל העסק בנוי על אדם אחד. הפסיקה האמריקאית הבחינה בין שני המצבים והתייחסה לכך. אביא להלן את ההבחנות ביניהם: כאשר מדובר באיש מקצוע שעצם המיומנות שלו, השכלתו וקשריו האישיים הם אלה המביאים את הלקוחות – הא ותו לא – אין שווי לעסק כעסק ואין כל מוניטין עסקי למרפאה או למשרד. יש הבדל בין רופא בודד שחולים עולים אליו לרגל לבין מרפאה שלקוחותיה באים אליה בכלל רמתה הגבוהה ללא קשר לרופא זה או אחר. במידה שאותו אדם שכל המשרד רובץ על כתפיו, יפסיק את עבודתו – קיים סיכוי שייסתם הגולל על המרפאה או המשרד שכל כולה בנוי על אותו אדם המתפעל אותה. יתר על כן, אין כל זכות משפטית לכפות על אדם להמשיך ולעבוד אם אינו חפץ בכך ואין אפשרות למנוע מלקוחות לעבור לבעל מקצוע אחר, ועל כן כל התייחסות לשווי מוניטין אישיים יש בה מידה רבה של ספקולטיביות. סיכום : יודגש, כי יש כאן פריצת דרך מעשית ועקרונית אשר בקרוב גם תבוא לידי ביטוי בפסק דין שיעניק בפועל (ולא רק במישור התיאורטי) תשלום עיתי בגין נכסי קריירה. יחד עם זאת, אף אחד מפסקי הדין שניתנו ואשר אוזכרו במאמר זה לא נותן את הדעת לשאלה מהו הצפי של קיומו של אותו עסק/משרד לשנים הבאות. עורך דין יכול לחלות חו"ח ולסגור את משרדו. רופא יכול לקוץ בעבודתו ולהרגיש, כי אין לו יותר אנרגיה ויכולת לטפל באנשים. בית מרקחת יכול לקרוס כלכלית מחמת השקעות לא נכונות או בשל כך שבסביבתו נפתחו מספר בתי מרקחת נוספים. רו"ח יכול לאבד מספר לקוחות גדולים ה"מחזיקים" את משרדו, והכנסתו יכולה להיות נמוכה יותר מהוצאותיו בפועל. כל העסקים הללו יכולים לסבול הפסדים הנובעים ממיתון, מעודף בעלי מקצוע וכיו"ב סיבות היכולות להסביר התדרדרות או קריסה מוחלטת של עסק. כל אלו הם אירועים שהינם בגדר הצפי, אינם נדירים, קורים לעיתים מזומנות ויכולים אף לפקוד את אותו אדם שחויב בתשלום סכומי העתק החד פעמיים או בסכומים חודשיים עיתיים בגין "נכסי הקריירה". מהו הדין במקרים כגון דא? האם יוחזר התשלום החד פעמי? האם יופסקו או יופחתו התשלומים העיתיים? פסקי הדין שניתנו ואשר מתווים דרך עקרונית, כלל לא מתייחסים לאפשרות שרואה החשבון או כל בעל מקצוע חופשי אחר, יפסיק לעבוד מכל סיבה שהיא, וקבע את אשר קבע מתוך הנחה (שיכולה להיות גם מוטעית) כי העסק ימשיך עוד שנים רבות. רק תשלומים עיתיים שאפשר שיפסקו באם העסק יקרוס או בעליו יפסיק להפעילו – יכולים לעשות צדק במקרה בו כבר אין "פירות" לעץ. האם יש חסרונות לגישה החדשה? להערכת כותבת שורות אלו – גישה זו פוגעת גם בנשים וגם בגברים. בגברים משום שהשיטה ממשיכה להטיל את עול הפרנסה על הגבר, דבר שהוא בלתי שוויוני ובלתי הוגן. אין כל סיבה שנשים לא תסייענה בפרנסה כמו גבר ותחושנה מחויבות לכלכלת הבית. השיטה פוגעת בנשים ובעתידן מאחר והיא מנציחה פערים כפי שהם קיימים מאז ומתמיד ואינה מעודדת נשים לעשות משהו חיובי ובונה בחייהן. השיטה מנציחה את ההבדלים בין גברים לנשים וגורמת לנשים להיות תלותיות בגבר שעימן. על פי גישה זו לעולם אישה תיחשב לצד החלש. אין גם לאישה כל סיבה לצאת לעבוד ולקחת אחריות שווה על פרנסת המשפחה. ממילא היא יכולה להיבנות מבעלה למשך כל חייה גם אם יתגרשו. איזה תמריץ יש לאישה לקום, לצאת מהבית ולעשות מעצמה אדם בעל ערך? תפיסה זו לא רק מקוממת באשר הינה מטילה את מלוא העול של הכלכלה על הגבר שבמשפחה, היא גם עושה עוול לנשים, שלעולם רק מיעוט שבמיעוט מתוכן יעשה מחייו משהו בעל ערך מלבד גידול הילדים וטיפול במשפחה. כיום, בשנת 2006 כאשר אנחנו בראשית המאה ה- 21, אין כל הצדקה שנשים - אשר דורשות שוויון הזדמנויות בכל תחום ותחום, ומנפצות (או שואפות לנפץ) את תקרת הזכוכית בכל יום - לא תיקחנה אחריות לכלכלת המשפחה ותצאנה גם הן לעבוד ולצבור את "נכסי הקריירה" שלהן. יש שיראו במגמה החדשה של הפסיקה מתן פרס למי שנשאר בבית ולא התאמץ. חלוקה זו של נכסי הקריירה כפי שהיא מוצגת היום והולכת ומתפתחת, תנציח את הישארותן של נשים בבית, את עבודתן בעבודה זניחה, לא מספקת ולא מכניסה. ויותר מכך – גישה זו תנציח את נטייתן של נשים לעבוד בעבודות לא מוערכות שאין בצידן לא הכנסה ולא יוקרה, גם כאשר כבר תצאנה לעבוד. גישה זו המגוננת על נשים עושה להן עוול בסופו של דבר, ומנציחה את הפער בהכנסות בין גברים לנשים וגם את הפער בהישגים. בל נשכח גם שיש נשים שאינן עובדות לא רק משום שהן מגדלות את הילדים או מטפלות בבית, אלא משום שנוח להן יותר לא לצאת ולהתמודד יום- יום עם הקשיים הכרוכים במאבקים בעבודה. הצגת האישה כצד החלש שיש להגן עליה ולהעניק לה ההתחלה שווה בעת הגירושין יכולה להיות נכונה, אך היא רק פן אחד של הדברים. כידוע, דברים אינם חד ממדיים ובכל נושא אפשר למצוא יותר מזווית אחת. בסופו של דבר ההגנה היתירה על נשים לא תועיל להן ושכרן יצא בהפסדן. לפסקי הדין שבמאמר: ה"פ (תא) 994/00 ד"ר רפאל נ' רבינוביץ ע"א 7493/98 שלמה שר

פס"ד תקדימי (לפחות ע"פ הקישור המצורף להלן), אשר קובע כי הקרוי "נכסי קריירה"

הינם ברי איזון ויש להחילם כברי שיתןף. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3441961,00.html

האם הכוונה לפסק הדין של רובינשטיין?????????

ע"פ הכתבה: אליעזר ריבלין

מעניין מאוד מה שאתם כותבים פה, האם זה קשור גם לנושא כמו אירוע עסקי בטבע

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
דיני משפחה וגירושין
בחר
בחר