מאירה וייס - אנתרופולוגית בלתי נלאית, כותבת, מתבוננת, אוהבת חתולים, רפואה משפטית, ספרים וכתיבה , קולנוע וחברים. לא לפי הסדר . כתבתי שלושה ספרים באנתרופולוגיה ולאחרונה –רומן, \"למראית אין\".

"The Chosen Body demonstrates that passionate scholarship is not an oxymoron . . . . [This] is a great ethnography of how societies shape bodies, but its importance as a work of moral testimony may be even greater."—Canadian Journal of Sociology Online

"The Chosen Body is thought-provoking and has far-reaching importance and relevance for all students of human behavior."—The Journal of Nervous and Mental Disease
 

זיכרון כמהות, כבסיס  ל"אני"  ולזהות - מאירה וייס

יוצרים רבים מתייחסים לזיכרון  כאל הבסיס שעליו מבוססת הזהות האישית.

"אדם הולך על זיכרונותיו, הם הנעליים שלו", אמר אבות ישורון.

"ואני לא רק הולך במישור, אני מטפס". מוסיף   חגי ליניק, זוכה פרס ספיר על ספרו "דרוש לחשן" שמתבסס על זיכרונותיו.

"אם יש לחיים בסיס שעליו הם עומדים, אם אין הם אלא ספל שהאדם ממלא,  וחוזר וממלא – הרי שהספל שלי ניצב בלי ספק על גבי הזיכרון הראשון שלי…", אומרת לנו וירג'יניה וולף, בספרה, "רישום של עבר".

וכאן עוברת המחברת ומתארת כיצד יכלה להקדיש אין סוף שעות, אין סוף ימים, ושנים, בניסיון להגיע  לזיכרון הראשון שלה. שעות. ימים, שנים. כדי להגיע למה שהיה. לזיכרון האמיתי, לאמת.   .

גם אורנבך מקדישה שנים רבות מחייה  לניסיון למצוא  את תמונותיהם של  אחיה ואימה בדשא באושוויץ  לחיפוש אחרי "הזיכרון האמיתי".

 

לרגל צאת ספרה החדש  "למראית אין", התראיינה פרופ' מאירה וייס לרשת ב' וסיפרה על התהליך שהוביל אותה להעלות על הכתב אחרי ארבעה עשורים את סיפורם הלא פשוט של ייטי וקארול ברקוביץ, אשר שכלו את בנם במהלך מלחמת יום הכיפורים.

לרגל צאת ספרה החדש, "למראית אין", הגיעה פרופ' מאירה וייס לתכנית ערב חדש המשודרת בטלוויזיה החינוכית. פרופ' וייס שוחחה עם דן מרגלית על תהליך כתיבת הספר ועל המסר שהוא מנסה להעביר.

 

"היה לי קשה להאמין שמה שקארול מוצא הוא אמנם האמת. היה לי קשה מאוד עם ההתנדנדויות והאינפורמציה שלא הייתה שקופה, ואף הייתה שקרית. אני מספרת כאן סיפור שהיה איתי 40 שנה, ואני חושבת שעם חלק גדול מאיתנו יש סיפורים כאלו", טענה מחברת הספר. "הסיפור הזה מדבר על בחורים צעירים שננטשו במדבר, וזו הייתה נטישה מוחלטת על ידי כל המפקדים שלהם, מהבכירים ועד הזוטרים". 

מאת מאירה וייס

"הייתי בראשית לימודי ה-MA שלי לפני כ-40 שנה. התלוויתי לכמה הורים שכולים ממלחמת יום הכיפורים, ועל זוג אחד מהם אני כותבת בספר - קארול וייטי ברקוביץ'. הם היו עולים חדשים מרומניה, שהיו בשוק תרבותי", סיפרה פרופ' וייס. "קארול וייטי הגיעו לארץ עם שני בנים - הבכור התגייס לצבא, השני צעיר יותר ובמלחמה הוא נהרג. למעשה מודיעים להם קודם שהוא נהרג, ורק לאחר שמונה חודשים נערכה הלוויה".

נכתב על ידי פרופ' מאירה וייס

"היה לי קשה להאמין שמה שקארול מוצא הוא אמנם האמת. היה לי קשה מאוד עם ההתנדנדויות והאינפורמציה שלא הייתה שקופה, ואף הייתה שקרית. אני מספרת כאן סיפור שהיה איתי 40 שנה, ואני חושבת שעם חלק גדול מאיתנו יש סיפורים כאלו", טענה מחברת הספר. "הסיפור הזה מדבר על בחורים צעירים שננטשו במדבר, וזו הייתה נטישה מוחלטת על ידי כל המפקדים שלהם, מהבכירים ועד הזוטרים". 

מאת מאירה וייס

"היה לי קשה להאמין שמה שקארול מוצא הוא אמנם האמת. היה לי קשה מאוד עם ההתנדנדויות והאינפורמציה שלא הייתה שקופה, ואף הייתה שקרית. אני מספרת כאן סיפור שהיה איתי 40 שנה, ואני חושבת שעם חלק גדול מאיתנו יש סיפורים כאלו", טענה מחברת הספר. "הסיפור הזה מדבר על בחורים צעירים שננטשו במדבר, וזו הייתה נטישה מוחלטת על ידי כל המפקדים שלהם, מהבכירים ועד הזוטרים". 

מאת פרופ' מאירה וייס

הזיכרון כהבניה, כסיפור - מאירה וייס

אבל התערוכה אינה נקראת 'חיפוש האמת'. אפילו לא  'זיכרון'. היא נקראת "משחק זיכרון" ואחד המיצגים העיקריים בתערוכה  מכונה   'משחק זיכרון' שבו היוצרת משחקת עם ביתה במשחק   לוח, ובפנינו, הצופים בוידיאו,  מתגלה  לוח משחקים ריק ושתי משתתפות  שממלאות בו משבצות  מסוימות , מוחקות, ושוב ממלאות. המשבצות בלוח מתמלאות ומתרוקנות, והתמונה הכללית משתנה כל הזמן.  

גם  תהליך המשחק וגם השם, 'משחק זיכרון' , מלמדים על טבעו של הזיכרון כהבניה   . למרות המאמץ של שנים רבות לשחזר את הזיכרון, אין  מדובר באמת מוחלטת.  מדובר בהבניה, בקונסטרוקציה של המציאות,  שמשתנה כל העת.

 גם המאמצים  של  אורנבך  מזכירים טיפוס (ואולי אפילו את הטיפוס  של סיזיפוס  על מעלה ההר –אם נקרא את המיתוס של סיזיפוס לפי קאמי).

עם הנזילות של מושג הזיכרון התמודדו גם יוצרים אחרים.

כאן אני חוזרת שוב  לוירג'ניה וולף, ששואלת בספרה האוטוביוגרפי "רישום של זיכרון"  (moments of being)  "מדוע אני זוכרת את זמזום הדבורים בגינה בעודי יורדת והולכת אל חוף הים, ושוכחת כליל כיצד נזרקתי עירומה על ידי אבי בין גלי הים? (גברת סוונוויק מספרת שהיא ראתה זאת)".

גם וולף, כמו אורנבך ואחרים, תוהים על עצם המסוגלות שלנו לתפוס את המציאות כמו שהיא.

"לעיתים קרובות, בזמן שכתבתי את הרומנים-לכאורה שלי, הסתבכתי בסבך אותה הבעיה עצמה. כלומר, כיצד לתאר את מה שאני מכנה בקצרנותי הפרטית בשם "חוסר ממשות" (עמ' 26-27).

ההתחבטות  בשאלת ממשותם ואי ממשותם של הדברים, עולה גם בשיר "ואולי" של רחל.  "ואולי לא היו הדברים מעולם…" נוגע בדיוק באותה נקודה של הטלת ספק.

בדומה ל"רישום של העבר" של וולף גם רחל המשוררת  כותבת את שורות "ואולי" בערוב ימיה, מטילה ספק מתוך הסתכלות רחוקה על מה שהיה, על מה שנדמה שהיה.

הספק הממשי מופנה תחילה אל האני בגוף ראשון, (ואולי לא השכמתי ו–לא נתתי קולי בשיר), ובסוף הוא מופנה למציאות הסובבת (הוי כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום ).

אבל הזיכרון אינו רק מהות, ואינו רק הבניה. וכאן אנו מגיעים להערה השלישית  על זיכרון.

- See more at: http://www.xn----zhcmfrda7a8a5d.com/#sthash.2VcIS87I.dpuf

פרופ' מאירה וייס השתתפה ביום שישי האחרון באירוע "קבלת שבת בצוותא" בהנחיית ליאת רגב. במסגרת האירוע עסק ב- 40 שנה למלחמת יום כיפור, ו-וייס סיפרה על ספרה החדש "למראית אין". לפניכם חלק מן הראיון: 

http://www.youtube.com/watch?v=jEoUM4O7_Qs

קיים קונצנזוס סביב הטענה לפיה ההורים אוהבים את ילדיהם באופן "טבעי", שאינו תלוי בדבר. ספרה של פרופ' מאירה וייס Conditional" Love" אשר יצא בשנת 1994 בהוצאת גרינווד האמריקאית, ובעברית, "אהבה התלויה בדבר" בהוצאת פועלים מבקש לערער על התפיסה המקובלת הזו ולהציג שורה של סוגיות ומקרי מבחן המוכיחים כי אהבת ההורים אינה טבעית, אלא תלויה במאפיינים מסוימים של הילד או הילדה.

מאת מאירה וייס

הציבור הישראלי לפי מאירה וייס למד על המכון גם דרך העיתונות הישראלית שהתייחסה למכון מחד גיסא כגיבור-על בתקופות של פיגועים, ומאידך גיסא כשודד האיברים הגדול. בכל אלה נדון המכון כישות מבודדת מהחברה שבתוכה הוא ממוקם.

מאירה וייס מציגה בפני הקורא את השכול הכואב של ייטי וקארול ברקוביץ, שבנם יוז'י, נפל במלחמת יום הכיפורים ב-21 באוקטובר, 1973.

ספרה של מאירה וייס דן בפעילותו של המכון כפועל יוצא של היותו חלק מהחברה הישראלית. כל אחד מפרקי הספר דן בפרשיה חברתית אחרת ובתפקידו של המכון ביחס אליה

עבור לעמוד
... , , , , ,
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
20 פלוס - סלון שיחות
בחר
בחר