האקסיומה של "יהדות השרירים" קיבלה חיזוק מהוגים ציונים, אנשי חיבת ציון, קובעימדיניות מימין ומשמאל, רופאים ופוליטיקאים. זאב ז'בוטינסקי התלונן (במאמרו הידוע "משי וברזל" כי "האדם העברי, שלא טופל במשך הדורות, התקלקל והפך לקריקטורה. גב כפוף, סנטר מחודד, שפה שמוטה…אלה מאפייניו. אתן (האמהות הציוניות) תבנומחדש את הדור". ד"ר בנימיני, רופא הבית של גמנסיה הרצליה (בית הספר  העברי הראשון  בתל-אביב), כתב ביומנו בשנת 1928 כי "רק גברים ונשים שלמים ובריאים בגופם וכשירים מבחינה גופנית מתאימים לקבל את הציונות… העם היהודי עובר כעת תהליך טבעי של סלקציה" ד"ר רופין, ראש המשרד הארץ-ישראלי של הארגון הציוני העולמי, כתב בספרו הסוציולוגיה של היהודים (1934): "בעת שבאירופה רבים הקוראים למדיניות של אאוגניקה, היהודים… מעולם לא נטלו חלק ב"ניקוי" הגזע שלהם, אלא הרשו לכל ילד, ויהי זה החולה ביותר, לגדול ולהתחתן וללדת ילדים כמותו. אפילו המפגרים, העיוורים והחרשים הורשו להתחתן. כדי לשמור על טוהר הגזע שלנו, יהודים כאלה (עם סימני ניוון) חייבים להימנע מללדת ילדים".

מאת מאירה וייס

" למרות שהצבא הוא זרוע של מדינה חילונית וליברלית,... מוטיבים יהודיים דתיים משולבים באופן מכוון בחיים הצבאיים" אמר סטיוארט כהן (387: 1999) . " אחד הסממנים של שילוב זה הוא הרבנות הצבאית, עם הרב הצבאי הראשי שעומד בראשה. כשנוסדה ב-1949, הרבנות הצבאית הייתה גוף מצומצם שתפקידו היה רק "לייעץ לרמטכ"ל בעניינים דתיים". היום הרבנות היא יחידה צבאית בעלת סמל ( עשרת הדברות ולוחות הברית נשענים על חרב) ומורשת קרב משלה. הרבנות הצבאית משולבת יותר ויותר בארגון הצבאי עד לרמת הפלוגה ומיוצגת, בכל יחידה צבאית, על ידי קצין דת או קצין אחר שמתאם את ענייני הדת". 

הטענה שהובעה במובלע בכמה רשתות, היא, שהתרחבותה חסרת התקדים של הרבנות הצבאית והקצנת הביטויים הדתיים של נציגיה, מעידים על תהליך "ההדתה" בצה"ל ועל חובת הדאגה של הרבנות הצבאית לחיילים הדתיים המשרתים בצה"ל (שמספרם הולך וגובר).

אבל,לטענתי, התהליך מורכב הרבה יותר ולא תמיד הוא קשור לענייני הדת או "להדתה" בצה"ל. אני רואה את הצגת הקביעות "ההלכתיות" הקשות לציבור החילוני במסגרת יחסי כוח וכללים. מדובר במאבק מתמשך, שמתקיים בעשורים האחרונים, בין הרבנות הראשית ובין גורמים חילוניים. מדובר בהיאחזות בטיעונים הלכתיים כדי לזכות במאבק על סמכות ולהגשים את השאיפה להרחיב את תחומי הסמכויות.

מאת מאירה וייס

אנתרופולוגים אוהבים לספר על הכניסה לשדה. לי היו לי מספר רב של כניסות . כמעט אין סוף. בכל אחת מהן למדתי משהו על השדה, על עצמי, ועל "החיים". על כניסה אחת כתבתי לא פעם. הייתה זו הכניסה הראשונה שלי לחדר המתים. אחריה היו הפיגועים, והמעבדה הגנטית, ועוד ועוד. 
מאת מאירה וייס
אבל הכניסה החשובה ביותר הייתה כשהבנתי שרפואה משפטית לא עוסקת במוות. העיסוק במוות הוא המסכה, ההסוואה של תפקידה האמיתי. רפואה משפטית אמורה למלא תפקיד של הענקת צדק וכבוד למי שחייהם ומותם היו "חשופים" (מה שאגמבן כינה bare life )

תמיד  חשבתי  שאני דומה לסבתא שהיה לה עור לבן ודק. לאמא היה עור כהה,  אבל ככל שהתבגרה הוא נעשה דק ובהיר.  ממש לפני המוות היה לאמא מבט שקוף, שהסתכל דרכה, דרך ביתה, כבר לא מכוון לעולם הזה. הוא היה כה שונה מהמבט התמים שרצה לבלוע את העולם,  כשהיתה בת תשע עשרה  עם שתי צמות, ולא ידעה מה יזמנו לה החיים, ולא ידעה עדיין  שתלד שלושה ילדים, ששתי בנות ימותו לה, והיא לא תדע מה רע עשתה שדבר כזה מגיע.

פורסם ע"י פרופ' מאירה וייס

 א. "הגוף הנבחר" ו"הגוף האחר" 

אחד ממקורות ההתעללות בחברה הישראלית נוגע למושג מפתח : "הגוף הנבחר". ספרי "הגוף הנבחר – הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית" בהוצאת Stanford (University Press עוסק בפענוח התסריט הבסיסי של החברה הישראלית- יהודית, ומכנה אותו "הגוף הנבחר". "הגוף הנבחר" מתבטא בהאדרה של הגוף היהודי, האשכנזי, הלבן, ההטרו-סקסואלי, והשלם והמושלם מבחינה גופנית. תפיסה זו מעוגנת הן בתורה הציונית והן במקרא ("ויקרא" ו"שמות" בעיקר). 

 יחד עם האדרתו של הגוף הנבחר, מתרחשת הדרה (סילוק) של "הגוף האחר": החלש, הזקן, הנכה , הפלסטינאי, העובד הזר, ההומו, הלסבית והטרנסג'נדר. 

עד הנה המחקר בקווים מאד כלליים - מאירה וייס

ומה לגבי העמדה המוסרית כלפי התופעה? כחוקרת שעמדתי המוסרית מבקשת להעלים את התופעה שאני חוקרת, להעלים את ההיררכיות הגופניות שנוצרה בחברה הישראלית, אין לי כל אשליה: לא ניתן להכחיד את תפיסת הגוף הנבחר בחברה הישראלית. 


כל שאני מעזה לקוות הוא שפעילות חינוכית ואחרת תצליח להרחיב את המרכיבים הכלולים בתוך המושג של הגוף הנבחר  ולכלול קבוצות שקודם הודרו ממנו.

כיצד מוגדר "אדם"? האם כדי להיקרא "אדם" יש לעמוד בקריטריונים מסוימים? מה התנאים שצריים להתמלא כדי שיצור חי יוגדר כ"אדם"? באילו הקשרים יצור מוגדר "אדם"? מי מכונה "לא אדם"? מה הבסיס שעל-פיו מגדירים את הזולת "לא אדם"?

מאת פרופסור מאירה וייס

חקר הגוף כתופעה חברתית עבר מספר שינויים שניתן לבחון אותם על רצף הנע מהגוף הפיזי, דרך הגוף החברתי, אל הגוף הפוליטי.[iii] הגוף הפיזי מייצג את השלב הראשון בהסתכלות המחקרית על הגוף. זהו הצוהר המסורתי דרכו ראו אנשי מדעי החברה את הגוף כאובייקט פיזי, ביולוגי, וניטרלי מבחינה חברתית. הגדרה זאת נובעת מן האבחנה המסורתית (בחברה המערבית) בין טבע ותרבות, אבחנה הרואה בגוף חלק מן הטבע ולכן נמצא מחוץ לתרבות. בסוף המאה שעברה כתב אמיל דורקהיים שהאדם הוא "כפול". כפילותו של האדם, לפי דורקהיים, מתבטאת בקיומו של רובד פיזיקלי-גופני בסיסי לצד רובד גבוה יותר של מוסר וחיברות. הסוציולוגיה אמורה לעסוק ברובד השני, הגבוה יותר. מכאן נובע, לפי דורקהיים, שהגוף איננו בטווח הדיון הסוציולוגי.

מאת מאירה וייס

חקר הגוף כתופעה חברתית עבר מספר שינויים שניתן לבחון אותם על רצף הנע מהגוף הפיזי, דרך הגוף החברתי, אל הגוף הפוליטי.[iii] הגוף הפיזי מייצג את השלב הראשון בהסתכלות המחקרית על הגוף. זהו הצוהר המסורתי דרכו ראו אנשי מדעי החברה את הגוף כאובייקט פיזי, ביולוגי, וניטרלי מבחינה חברתית. הגדרה זאת נובעת מן האבחנה המסורתית (בחברה המערבית) בין טבע ותרבות, אבחנה הרואה בגוף חלק מן הטבע ולכן נמצא מחוץ לתרבות. בסוף המאה שעברה כתב אמיל דורקהיים שהאדם הוא "כפול". כפילותו של האדם, לפי דורקהיים, מתבטאת בקיומו של רובד פיזיקלי-גופני בסיסי לצד רובד גבוה יותר של מוסר וחיברות. הסוציולוגיה אמורה לעסוק ברובד השני, הגבוה יותר. מכאן נובע, לפי דורקהיים, שהגוף איננו בטווח הדיון הסוציולוגי.

מאת מאירה וייס

האנתרופולוגים היו אלה שמילאו תפקיד חשוב ב"סוציולוגיזציה" של הגוף והפיכתו לאובייקט של מחקר חברתי. עבודתו של ון גנפ על טקסי מעבר, למשל, מילאה תפקיד מפתח בעניין זה. כיום אנו משתמשים במושג "טקסי מעבר" באופן יומיומי כדי להתייחס לארועים כמו ברית, בר-מצווה, קבורה, נישואים, מסיבות סיום, טירונות צבאית וכן הלאה. שימוש זה מתבסס על הגדרתו של ון גנפ , הטוען  כי טקס מעבר הוא אירוע חברתי בעל שלבים קבועים, דרכם עובר האדם מסטטוס אחד למשנהו. ון גנפ (שכתב את מחקריו בצרפתית בתחילת המאה) השווה בין טקסי מעבר בתרבויות שונות והוכיח את תפקידו של הגוף ככלי וכאינדיקטור של המעבר. כך משתמשות תרבויות שונות בגוף כמצע המשקף את שינוי הסטטוס, למשל באמצעות צלקות, קעקועים,  או ניתוחים המוטבעים בבשר – הסרת העורלה בטקס הברית,גילוח ראש האישה לאחר הנישואין, מילת בנות,  תספורת צבאית.

מאת מאירה וייס

גם המורים והמנהלים חייבים להתגייס למהלך
לאור העובדה כי חלק לא מבוטל מההתעללויות בבני ובנות הנוער להט"בים מתרחשים בבתי הספר, נראה שגם צוותי ההוראה וההנהלה במוסדות החינוך חייבים לקחת על עצמם תפקיד פעיל יותר בסיוע לבני הנוער . למרבה הצער, מורים רבים לא יודעים  או לא רוצים לשתף פעולה בשינוי דפוס ההתנהגות שלהם ושל  התלמידים המתעללים.  
כך למשל, מירב (שם בדוי) בת ה-16, תלמידה דתייה שיצאה מהארון, חוותה  סדרת התעללויות מחברותיה ללימודים. כשהגיעה בצליעה לחדר המנהלת, היא התעלמה מהפגיעה והורתה לה לחזור לכתה ללא טיפול רפואי. באותו ערב הגיעה מירב למוקד הרפואי וצילומי הרנטגן גילו כי רגלה נשברה.
ארגון חוש"ן (ארגון ההרצאות וההסברה של קהילת הלהט"ב),  המנסה להתמודד עם גילויי הבורות, שולח את נציגיו לבתי הספר שמוכנים לקבלם ועורך סדרת הסברה.  
שינוי הגישה כלפי הנוער הלהט"בי הוא עניין של דיני נפשות. אבל, אני מאמינה שהוא יתקשר להפיכת החברה הישראלית לסובלנית יותר, הן כלפי אזרחיה הלהט"בים והן כלפי מיעוטים אחרים.

מלחמת המפרץ שפרצה בראשיתה של שנת 1991 הייתה שונה במידה רבה מכל המלחמות שידעה ישראל לפניה ואחריה. נוכח האיפוק המכוון שגילו ממשלת ישראל וכוחות צה"ל על רקע סיכום מוקדם עם כוחות הקואליציה הבינלאומית שתקפו בעיראק, ישראל של מלחמת המפרץ לא התמקדה בגיוס והמרצה של כוחות ומשאבים, אלא בהשבתה של המערכות החברתיות בישראל. הדינמיקה המיוחדת של מלחמת המפרץ הביאה איפוא לשינוי מהותי של יחסי הכוחות שנחשבו כנורמטיביים בחברה הישראלית בכלל, ובתא המשפחתי בפרט; זו היתה מלחמה שנמנעה מגיוס גברים. ואילו חלק מהנשים עליהן מתמקד המאמר, כן "גויסו" למאמץ המלחמתי כאחיות בבתי החולים. הן מצאו עצמן עומדות על המשמר נוכח הפיכתו של העורף הישראלי לחזית המלחמה. נוכח הפער שבין תפקודן המקצועי של הנשים כאחיות, ותפקידן הביתי-מסורתי כאמהות, הלכה והתפתחה רטוריקה זמנית של חיילות אשר נשמרה בעבר לגברים בלבד. במאמרה, אשר פורסם בכתב העת "תאוריה וביקורת", מבקשת פרופ' מאירה וייס לעקוב אחרי היווצרותה של הרטוריקה הזו מראשית דרכה ועד לסיום חייה בקול ענות חלושה.

לקריאת המאמר המלא לחצו מאירה וייס

פרשת ילדי תימן וחקירת היעלמותם של קרוב לאלף ילדים תימנים בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל (1948-1954 לערך) הפכה ברבות השנים לאחת הפרשות הקשות והסבוכות שידעה מדינת ישראל.  העובדות מצביעות על כך שילדים רבים אשר הועברו מהמעברות בהן שוכנו הוריהם לבתי החולים בטענה כי יש לרפא אותם – נעלמו. הוויכוח ההסטורי מתחיל בשאלה מה עלה בגורלם לאחר מכן.

מאת פרופ' מאירה וייס

הכניסה החשובה ביותר הייתה כשהבנתי שרפואה משפטית לא עוסקת במוות. העיסוק במוות הוא המסכה, ההסוואה של תפקידה האמיתי. רפואה משפטית אמורה למלא תפקיד של הענקת צדק וכבוד למי שחייהם ומותם היו "חשופים" (מה שאגמבן כינה bare life )

מאת מאירה וייס

הן מצאו עצמן עומדות על המשמר נוכח הפיכתו של העורף הישראלי לחזית המלחמה. נוכח הפער שבין תפקודן המקצועי של הנשים כאחיות, ותפקידן הביתי-מסורתי כאמהות, הלכה והתפתחה רטוריקה זמנית של חיילות אשר נשמרה בעבר לגברים בלבד. במאמרה, אשר פורסם בכתב העת "תאוריה וביקורת", מבקשת פרופ' מאירה וייס לעקוב אחרי היווצרותה של הרטוריקה הזו מראשית דרכה ועד לסיום חייה בקול ענות חלושה.

מאת מאירה וייס

המכון הלאומי לרפואה משפטית (להלן: המכון), הממוקם באבו-כביר, הוא טרמינל של גופות הזקוקות לזיהוי או בדיקה. זהו מקום מפגש מרתק לגישות שונות ולעתים מנוגדות כלפי הגוף. מצד אחד, המכון הוא מוסד מדעי מכובד, המשויך אקדמית לביה"ס לרפואה באוני’ ת"א, ומפעיל מעבדה גנטית מתקדמת.

מאת מאירה וייס

עבור לעמוד
, , , , , , ,
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
20 פלוס - סלון שיחות
בחר
בחר