רפואה משפטית פורחת בדרך כלל במשטרים פשיסטים, קומוניסטים, דיקטטוריים (ג'ורג' מוסה). השלטון נוהג להשתמש בה כעלה תאנה שבעזרתו נקבע "מדעית" שהמתים   מתו "מוות טבעי". מאת מאירה וייס

אחת הפעולות הראשונות שערפאת ביצע מיד עם כינון הרשות הפלסטינית הייתה  ייסוד מכון לרפואה משפטית.  ערפאת הבין, כפי שמבין כל שליט, עד כמה לפרסום "סיבת המוות"  יש משמעות פוליטית.  כששאלתי את ד"ר טיבי, מנהל המכון  הפלסטיני,  "כמה מקרי רצח  היו ברשות בשנה שעברה?"  הוא ענה  לי שאין  מקרי רצח, "אולי מקרה או שניים ".   אין מקרי מוות? שאלתי. "כן. יש. אבל כולם "מוות טבעי"", ענה.

תשובתו של ד"ר טיבי לא נבעה מאי הבנה של רפואה משפטית. ד"ר טיבי יודע היטב רפואה משפטית. הוא קיבל את הכשרתו כרופא משפטי במוסקבה, בבית הספר לרפואה של פעילי המפלגה הקומוניסטית. הוא עשה את הפוסט-דוק שלו במכון לרפואה משפטית באבו כביר, יפו, ישראל.  תשובתו של ד"ר טיבי נבעה מהידע שהרפואה המשפטית בחברה שאינה דמוקרטית, אמורה לשרת את השלטון.

בחברה דמוקרטית, בניגוד לכך, יש להקפיד על סגולותיו האנושיות  המיוחדות של מנהל המכון  ועל יכולתו לנהל מכון מקצועי, חזק, שקוף, ולא לחיץ. אחרת, המכון לרפואה משפטית, שנוגע כמעט לכל היבט של חיי כולנו, יהווה  עלה תאנה כמו בכל משטר דיקטטורי פשיסטי או קומוניסטי, שמקדש את כוח השלטון במקום להגן על "החיים החשופים" של ה"גוף האחר".

פרשת ילדי תימן וחקירת היעלמותם של קרוב לאלף ילדים תימנים בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל (1948-1954 לערך) הפכה ברבות השנים לאחת הפרשות הקשות והסבוכות שידעה מדינת ישראל.  העובדות מצביעות על כך שילדים רבים אשר הועברו מהמעברות בהן שוכנו הוריהם לבתי החולים בטענה כי יש לרפא אותם – נעלמו. הוויכוח ההסטורי מתחיל בשאלה מה עלה בגורלם לאחר מכן.

למאמר המלא לחצו מאירה וייס

אחת הסוגיות המובאות בספרה של פרופ’ וייס עוסקת באופן בו מגיבים הורים ישראלים לילדם הסובל ממומים פיזיים גלויים. בהקשר זה , כך מצאה פרופ’ וייס, נוטים הורים לדחות את הילוד: כ-69% אחוז מיילודים בעלי פגמים חיצוניים ננטשו בבית החולים על ידי הוריהם וזאת בהשוואה לנטישה של 7% מהילודים שסבלו מפגם פנימי, סמוי.

מאת מאירה וייס

מאירה וייס – "גם ילדים ביולוגיים חייבים לעבור תהליך של אימוץ ע"י הוריהם"

קיים קונצנזוס סביב הטענה לפיה ההורים אוהבים את ילדיהם באופן "טבעי", שאינו תלוי בדבר. ספרה של פרופ' מאירה וייס Conditional" Love" אשר יצא בשנת 1994 בהוצאת גרינווד האמריקאית, ובעברית, "אהבה התלויה בדבר" בהוצאת פועלים מבקש לערער על התפיסה המקובלת הזו ולהציג שורה של סוגיות ומקרי מבחן המוכיחים כי אהבת ההורים אינה טבעית, אלא תלויה במאפיינים מסוימים של הילד או הילדה.

מאת: פרופ' מאירה וייס

אחת הסוגיות המובאות בספרה של פרופ' וייס עוסקת באופן בו מגיבים הורים ישראלים לילדם הסובל ממומים פיזיים גלויים. בהקשר זה , כך מצאה פרופ' וייס, נוטים הורים לדחות את הילוד: כ-69% אחוז מיילודים בעלי פגמים חיצוניים ננטשו בבית החולים על ידי הוריהם וזאת בהשוואה לנטישה של 7% מהילודים שסבלו מפגם פנימי, סמוי.

בהקשר הזה מדגישה פרופ' וייס ,גם ילדים ביולוגיים חייבים לעבור תהליך של "אימוץ" על ידי הוריהם. מדובר בתהליך שבו מקבלים ההורים החלטה כי הרך הנולד הופך לחלק בלתי נפרד מחייהם. ההחלטה עשויה להתקבל, למשל, תוך כדי תהליך הבדיקה הראשונית של היולדת את הילוד (זכר ונקבה כאחד) מיד עם לידתו, וציון דמיונו לאביו או אימו.

כך או כך, דילמת ה"אימוץ" אל מול הנטישה מתחדדת ברגע שההורים מגלים שילדם לוקה בפגם בעל ביטויים חיצוניים. לדוגמא: כאשר לא ניתן להכריע בוודאות מהו מינו של תינוקם שזה עתה נולד – מצב אותו מכנה פרופ' וייס עמימות מינית (Sexual Ambiguity).

האם אהבת הורים לילדם הביולוגי היא "טבעית" ואינה מותנית בדבר?

שאלה זו נבדקת בספר "אהבה התלויה בדבר: הילד הפגוע בעיני הוריו" של פרופ' מאירה וייס. המסקנה המתקבלת סותרת את המיתוס. אהבת הורים לילדיהם אינה "טבעית", אלא תרבותית, והיא מותנית בגופו של הילד או הילדה–בהופעתם החיצונית והאם הם עונים על הגדרת ה"אדם". מי שסממני הגוף שלו סותרים את התפיסה של התינוק השלם והמושלם נדחה על ידי הוריו.

בנוסף לציר ההורות, הספר נע גם על ציר הגוף. הוא מציג שאלות לגבי חשיבותם של יופי והופעה חיצונית ביחסים חברתיים, בקשר למשמעותם החברתית של השיער וגבולות הגוף, לגבי מיהו "אדם" ומיהו "לא אדם" וכיצד ההגדרה התרבותית של "אדם" מעוגנת בסממנים גופניים. הספר דן בשאלה מהו "בית", והאם בתוך המבנה של הבית יש אזורים שנתפסים כ"לא בית". הספר מציג את ההבניה התרבותית של בית וכיצד היא מותנית על ידי הגוף.

שאלות אלו ואחרות נבדקו במשך שש שנים בשלושה בתי חולים בשיטות מחקר אנתרופולוגיות הכוללות בעיקר תצפיות, והיו בסיס לעבודת הדוקטוראט שבעבורה זכתה פרופ' מאירה וייס בציון "בהצטיינות".

ספר זה היה הראשון , לפחות ככל הידוע, שבדק את השאלה ההורית המוצגת בו. אחרי שהוא התפרסם יצאו סדרת מחקרים אנתרופולוגים שבדקו את השאלה בדבר ההורות והאימהות "הטבעית" בתרבויות אחרות, והגיעו למסקנות דומות.


אנשים מגיבים למחלה באמצעות המטאפורות המיוחסות לה ולא למחלה כשלעצמה, על פי נתונים מדעיים וסטטיסטיים. למטאפורות יש מימד ויזואלי ומילולי, והן תלויות תרבות. דהיינו, בקיט התרבותי שלנו ישנו מאגר של דימויים ויזואליים (אדם רזה, עם חורים, למשל, כשמדובר בחולה איידס) ומילוליים (זיהום, הדבקה) הנוגעים למחלות השונות, דימויים השונים מתרבות לתרבות.

הסרטן והאיידס, הנחשבות במידה רבה למגפות של שלהי המאה ה-20, עומדות במרכזו של מאמר אותו פירסמה פרופ’ מאירה וייס בכתב העת Medical Anthropology Quarterly. לטענתה של פרופ’ וייס, השיח הציבורי והחברתי מאפשר לנו להבחין בשתי מטאפורות אוניברסליות משלימות ונפוצות, אשר מאפיינות את מחלת הסרטן ואת והאיידס: שינוי הצורה (Transformation) והזיהום (Pollution) – שתי המטאפורות טמנו בחובן, כפי שיוסבר בהמשך, מגוון אסוציאציות שליליות, פסימיות וקשות למדי בנוגע למצבם של החולים ולסיכוי החלמתם.

תקציר מאמרה של פרופסור מאירה וייס

כיצד מוגדר "אדם"? האם כדי להיקרא "אדם" יש לעמוד בקריטריונים מסוימים? מה התנאים שצריים להתמלא כדי שיצור חי יוגדר כ"אדם"? באילו הקשרים יצור מוגדר "אדם"? מי מכונה "לא אדם"? מה הבסיס שעל-פיו מגדירים את הזולת "לא אדם"?

בין האדם לחיה - פרופסור מאירה וייס

מידי כמה שבועות עולה התבטאות של אחד מנציגי הרבנות הצבאית, שמעוררת תגובות נזעמות מצד הציבור החילוני. כך היה לגבי הדרת נשים, וכך קורה עכשיו לגבי שלילת זכויות של "לא יהודים" ו"הזכות של חיילים לאנוס" בעת מלחמה.

מותר לאנוס נשים במלחמה? 
ראש מחלקת רבנות בצה"ל נשאל אם מותר לחייל צה"ל לאנוס אישה בזמן מלחמה. במקום להשמיע "לא" גורף הוא הסביר שבזמנים כאלה יש להתחשב בקשיי הלוחמים. מה קורה שם בצה"ל? ‏‎ אנסה לנשום עמוק ולנסות להבין למה ניתן לייחס את התופעה.

מאת מאירה וייס

מאירה וייס – "גם ילדים ביולוגיים חייבים לעבור תהליך של אימוץ ע"י הוריהם"

קיים קונצנזוס סביב הטענה לפיה ההורים אוהבים את ילדיהם באופן "טבעי", שאינו תלוי בדבר. ספרה של פרופ' מאירה וייס Conditional" Love" אשר יצא בשנת 1994 בהוצאת גרינווד האמריקאית, ובעברית, "אהבה התלויה בדבר" בהוצאת פועלים מבקש לערער על התפיסה המקובלת הזו ולהציג שורה של סוגיות ומקרי מבחן המוכיחים כי אהבת ההורים אינה טבעית, אלא תלויה במאפיינים מסוימים של הילד או הילדה.

מאת: פרופ' מאירה וייס

אחת הסוגיות המובאות בספרה של פרופ' וייס עוסקת באופן בו מגיבים הורים ישראלים לילדם הסובל ממומים פיזיים גלויים. בהקשר זה , כך מצאה פרופ' וייס, נוטים הורים לדחות את הילוד: כ-69% אחוז מיילודים בעלי פגמים חיצוניים ננטשו בבית החולים על ידי הוריהם וזאת בהשוואה לנטישה של 7% מהילודים שסבלו מפגם פנימי, סמוי.

בהקשר הזה מדגישה פרופ' וייס ,גם ילדים ביולוגיים חייבים לעבור תהליך של "אימוץ" על ידי הוריהם. מדובר בתהליך שבו מקבלים ההורים החלטה כי הרך הנולד הופך לחלק בלתי נפרד מחייהם. ההחלטה עשויה להתקבל, למשל, תוך כדי תהליך הבדיקה הראשונית של היולדת את הילוד (זכר ונקבה כאחד) מיד עם לידתו, וציון דמיונו לאביו או אימו.

כך או כך, דילמת ה"אימוץ" אל מול הנטישה מתחדדת ברגע שההורים מגלים שילדם לוקה בפגם בעל ביטויים חיצוניים. לדוגמא: כאשר לא ניתן להכריע בוודאות מהו מינו של תינוקם שזה עתה נולד – מצב אותו מכנה פרופ' וייס עמימות מינית (Sexual Ambiguity).

מממצאי המחקר של פרופ' וייס שמוצגים במאמר שלפנינו עולה כי מצוקת ההורים נובעת בעיקר מהיעדר היכולת להתמודד עם חוסר הוודאות הכרוך באי-ידיעת מינו של התינוק. חוסר הוודאות הזה משפיע על שורה רחבה של היבטים כבר מהרגע הראשון: החל מהענקת שם לתינוק וכלה בצורת הפנייה אליו או אליה בגוף שני–אתה או את. (הסוגיה הלשונית משחקת תפקיד משני בשפות אחרות כמו אנגלית שבהן צורת הפנייה בגוף שני היא אחידה לזכר ולנקבה – You).יתר על כן. ילד שנולד עם "עמימות מינית", לעיתים קרובות אינו נתפס כ"אדם" אלא כיצור "אחר",או "מפלצת". כך למשל מצטטת פרופ' וייס את תגובתה של אם המגיבה לברכות הרופאים וקרובי המשפחה ב"מזל טוב" לאחר הלידה ושואלת "מה יש לברך אם לא יודעים מה נולד"?

מאת מאירה וייס

ניתן לראות אפוא כי העמימות המינית הגלויה של התינוק יוצרת בתורה עמימות קוגניטיבית אצל ההורים. במילים אחרות, אין בסט התרבותי שלנו כלים להתמודדות עם מי שלא ניתן להגדיר בוודאות את מינו. המצב נעשה מורכב יותר כשמדובר ביהדות שאינה סובלנית, באופן כללי, למצבי עמימות ואוסרת שעטנז וכלאיים.

מאת מאירה וייס

לסיכום, מאמרה של פרופ' וייס, המבוסס על מחקר אנתרופולוגי מעמיק שכלל תצפית וראיונות עומק, מפריך הלכה למעשה את האקסיומה\נורמה המקובלת לפיה הקשר בין ההורים לילדיהם הוא טבעי ומובן מאליו. כאשר ההורים שנחקרו על ידי פרופ' וייס נתקלו בעמימות מינית חיצונית של תינוקם, הם נטו לדחותו. 
 המאמר גם מביא השוואה בין-תרבותית לאופן ההתייחסות למי שזהותו המינית אינה ברורה, החל מניתוח מיד עם הלידה ועד האלהה של הילוד הדו -משמעי מבחינה מינית.

השלכות המחקר ביחס לבעייתית של התרבות הישראלית והמערבית להתייחס לעמימות מינית ומגדרית, רלבנטיות גם לדיונים המאוחרים בטרנס-ג'נדר.

פרופ' מאירה וייס על הרבנות הצבאית  -רצון להגיע לדומיננטיות שלה בחברה הישראלית

חוץ מהוויכוחים הפומביים, מתרחשים כל העת ויכוחים מרים, מאחורי הקלעים, בין הרבנות הצבאית לבין גורמים אחרים בצה"ל ומחוצה לו. לכמה מהוויכוחים הללו הייתי עדה, בעת שערכתי את המחקר על המכון לרפואה משפטית. 

בעוד שהמאבק הוצג בציבור כמאבק בין מדע (המעבדה הגנטית במכון) למסורת ולהלכה (הרבנות הצבאית), הרי שמאחורי הקלעים, נאבקו הרבנות הצבאית והמכון למי הסמכות הבלעדית על זיהוי החיילים, מי אמור לקבל תקנים עבור הפעלת הסמכות ומי יופיע באמצעי התקשורת כבעל הסמכות. וכך, לנוכח עינינו מבקשת הרבנות הצבאית להגיע לדומיננטיות בתחומים רבים ושונים בחברה הישראלית.

אחת הסוגיות המובאות בספרה של פרופ’ וייס עוסקת באופן בו מגיבים הורים ישראלים לילדם הסובל ממומים פיזיים גלויים. בהקשר זה , כך מצאה פרופ’ וייס, נוטים הורים לדחות את הילוד: כ-69% אחוז מיילודים בעלי פגמים חיצוניים ננטשו בבית החולים על ידי הוריהם וזאת בהשוואה לנטישה של 7% מהילודים שסבלו מפגם פנימי, סמוי.

לקריאת המאמר המלא באנגלית לחצו מאירה וייס

חשיבות עליונה לקבלת הכרה מהחברה - מאת מאירה וייס

במהלך חיינו אנו חווים שורה ארוכה של שינויי זהות וסטאטוס. לפעמים השינויים מלווים בהכרה פורמאלית (כמו קבלת תואר אקדמי), ולפעמים יש  לשינויים אופי סמוי  (כמו הסתרת גיל). במאמרם, מתמקדים המחברים,  פרופ` מאירה וייס, פרופ` ניסן רובין וגברת כרמלה שמילוביץ, בשינוי שעברו "שמנים" אחרי ניתוח לקיצור הקיבה שבעקבותיו השילו  לפחות 30 ק"ג.

 

 מאת פרופ' מאירה וייס

המהפכה הציונית, ששמה לה למטרה ליצור עם חדש בארץ ישנה-חדשה, היתה בעלת גוון גופני מובהק. הציונות היתה לא רק תנועת שחרור לאומית, פוליטית ותרבותית, היא היתה גם "מהפכה של הגוף". הוגים ציונים מרכזיים שפעלו בתחילת המאה (כמו א.ד. אהרון דוד  גורדון ומכס נורדאו), סברו שהשיבה לארץ ולעבודת האדמה היתה אמורה להשיב גם את בריאותו של הגוף היהודי שהתנוון בגלות. המהפכה הציונית ייצגה חזרה אל הטבע, לאדמה, ולגוף. חקלאות, אדמה, טריטוריה וצבא נתפסו כתרופת נגד ל"פאסיביות" ול"רוחניות" היתרה של הגלות (היהודים והיהדות בגולה). "חברת הלומדים",  שהיא מאפיין מהותי של הקולקטיב היהודי בגלות, היתה חברה חסרת גוף  הציונות ביקשה להגשים חלום של דורות ולתת לו צורה גשמית, דהיינו להחזיר את הגוף היהודי למרכז הבמה ההיסטורית, להציב את גופו של היהודי מחדש ברצף ההיסטורי שנקטע על-ידי הגלות, ולחתור לגאולה בת העולם הזה. במונחיו של מכס נורדאו, שנטבעו כבר ב- 1898, הציונות ביקשה להיות "יהדות של שרירים". "היהודי השרירי" יחליף את "היהודי של בית הקפה" (זה ציטוט?), היהודי הגלותי, החיוור, והרזה, תוך התחברותמחדש לגבורת האבות בארץ כנען.

עבור לעמוד
, , , , , , ,
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
20 פלוס - סלון שיחות
בחר
בחר