בד בבד עם הפנמתו של האתוס הציוני של כיבוש העבודה, האדמה ומה שביניהם (הגוף), הוחצנו ועברו הדרה (הוצאה מהכלל) אלמנטים שנתפסו כזרים. "האחרים שבתוכנו" כללו ערבים תושבי ארץ-ישראל ("גיס חמישי") ופלסטינים, אבל גם מזרחיים, אתיופים, יוצאי תימן, נכים, שכולים, הומוסקסואלים ועוד.

יד לבנים הוא הארגון הרשמי של המשפחות השכולות, הקשור באופן הדוק לאגף השיקום במשרד הביטחון. ארגון יד לבנים משמש כנציג העיקרי של המשפחות השכולות בפני אגף השיקום, שבידיו נתונה  התמיכה הכלכלית לה הם זכאים. כארגון רשמי ומייצג, הטקסטים של "יד לבנים" מהווים חלק מהבמה הקדמית עליה מוצגים השכול וההנצחה בחברה הישראלית. זוהי הצגה השואפת מצד אחד לקונפורמיזם והתקבלות קולקטיבית, ומצד שני משמרת את ייחודה של משפחת השכול האותנטית.

יד לבנים, שהוקם במחצית שנות ה- 60, החל לפרסם ביטאונים שנתיים להפצה בין חבריו מתחילת שנות ה- 70. מאז הצטברה כמות גדולה של ביטאונים כאלה, אשר שימשו לי כבסיס לניתוח טקסטואלי של אידיאולוגיית "יד לבנים". ויכוח שהתפרץ לאחרונה בין חברי הארגון ישמש כשער כניסה לניתוח הטקסטים שהובאו בביטאונים. 

 ב- 1989 העניק  משרד הביטחון  למשפחות השכולות, לרגל יום הזיכרון, אלבום שכלל תצלומים של אנדרטאות שהוקמו בעקבות המלחמות בישראל. תום שגב, עיתונאי והיסטוריון, סקר את האלבום בטורו השבועי בעיתון הארץ (19.5.89). הסקירה הוכתרה בשם "קטלוג המקברה הישראלי". שגב האשים את האלבום בפטישיזם לאומני מן הסוג שגיאורג מוסה (1990) ראה בבתי קברות צבאיים בגרמניה. התקפתו של שגב גררה מטר של מכתבי תגובה שפורסמו מעל דפי הביטאון של יד לבנים. 

למעשה תוכנו  של ביטאון שנת 1989 כלל בעיקר מכתבי תגובה על  האלבום ועל כתבתו של שגב. במבט לאחור נראה כי שגב הציב מול חברי יד לבנים מעין אתגר שאיחד אותם מולו. תגובותיהם משרטטות את גבולות תמונת העולם של הארגון וחבריו. גם כאן מבוטאים הטיעונים באמצעות  הגוף. לדוגמא: "מר שגב רואה בכל אנדרטה סלע קר… אני רואה בכל אנדרטה דגל.. אנוכי נושם גבורה מאנדרטאות אלה…. להמשך העמידה הזקופה".

למחקרים פמיניסטיים המייצגים את המוטו "לכתוב גוף", ראו את Game (1991); Braidoti (1994); Cixous (1986); Irigaray (1985).. "הלוגוצנטריות של הרציונליות הגברית" הוא ביטוי הלקוח מן הכתיבה הפמיניסטית. הכוונה במונח "לוגוצנטריות" היא שלכל אידיאולוגיה יש שפה משלה, שפה היוצרת את התודעה תוך שימוש במלים מסוימות. 

התודעה הגברית העצימה את ה"רציונליות" כמושג מפתח על חשבון אספקטים אחרים של המציאות, כגון "אמוציונליות". האמוציות נתפסו, באופן מסורתי, כאלמנט  נשי. נשים הוגדרו (על-ידי גברים) כרגשניות יותר ולכן גם נוטות יותר ל"היסטריה". ראוי לשים לב לכך שפירוש המילה היוונית "היסטריה" הוא למעשה "רחם"; גם כאן מייצג הקשר הלשוני (רחם=היסטריה) את החיבור בין גוף , מגדר ואידיאולוגיה.

במסגרת ההשוואה הבין-תרבותית כדאי להזכיר ספר נוסף העוסק בגוף כאתר של זיכרון קולקטיבי ודימויים תרבותיים. זהו ספרה המצוין של Linke  (1999) המתמקד בגוף הגרמני אחרי היטלר. גם לינקה מחברת בין מיליטריזם וגופניות ומראה כיצד הגוף הגרמני (המאוחד) המשיך להיות מוקד סמלי לאסתטיקה הארית גם (ואולי דווקא) כאשר הנאציזם הפך לטאבו. כלומר, דווקא במצב שבו הגרמנים מוכרחים "לשמור על שתיקה רועמת" בכל הנוגע לעברם הנאצי, מציע הגוף סימבוליזם לא-דיסקורסיבי המאפשר לשמור על המשכיות הזיכרון הקולקטיבי.

מצד שני, הגוף מאפשר גם ליצור שינוי מן המסורת ומן העבר. כך למשל עשה השמאל הגרמני שימוש פוליטי בעירום גופני כאקט של התנגדות לפאשיזם הגרמני של הרייך השלישי. שימוש זה בעצמו הפך לאפשרי מכיוון שתרבות העירום (Freikōrperkultur, "תרבות הגוף החופשי") חילחלה לתרבות הפנאי בגרמניה המערבית ונודיסטים מתחממים בשמש הפכו, בשנות ה- 80, למחזה "נורמלי" בפארקים ציבוריים במרכזים עירוניים.

פרק ב': בוחרים את הגוף: הריון, לידה, צבא, מלחמה ומוות

בספרו על גבריות באמריקה, מהלל מארק גרזון (GERZON) – יהודי אמריקני – את ישראל כאומה במדים שיודעת כיצד להתייחס ללוחמיה. במהלך נסיעה שגרתית באוטובוס שהוביל אותו לתל-אביב מבית חולים ירושלמי בו טופל ונחבש לאחר תאונת אוטובוס, הוא מתאר כיצד "כל הנשים באוטובוס לטשו בי עיניים. סבתות ובנות טיפש-עשרה. הן חייכו בחמימות. לא החיוך הנוקשה של תושבי העיר אלא קרן אור ידידותית, מזמינה ומחזקת של ידידים ותיקים. 'למה הן מסתכלות בי כך?" שאלתי ידידה שישבה אתי באוטובוס. 

'הן חושבות שאתה חייל פצוע', השיבה" (גרזון 1982:47). שנת הנסיעה היתה 1969. גרזון,  שראשו חבוש בתחבושת,  מרגיש כגיבור מלחמה פצוע בישראל של 1969, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, בעת שהאמריקנים עדיין מלקקים את פצעי מלחמת וייטנאם. במשך שעתיים של נסיעה באוטובוס, הוא מרגיש (במילותיו שלו) כמו ג'ון ויין. כמו פורטנוי של פיליפ רות, גרזון מזהה את הסקס-אפיל הישראלי-ציוני-יהודי בקשר שבין לוחמים חזקים ונשים מעריצות. עבור רות וגרזון, היהודים האמריקנים, ישראל היא באמת ובתמים ארץ “הגוף הנבחר”.

בפרק זה אני שואלת מה משמעות הדבר להיות "נבחר" בישראל, וכיצד מתרחש תהליך הבחירה של הגוף. תחבושת הראש של גרזון – הסטיגמטה של החייל הפצוע – מייצגת מאגר של סמנים גופניים המגלמים גבריות בארץ “הגוף הנבחר”. כמו הבלורית של הפלמ"חניק, התחבושת מסמנת בחרות. אולם התחבושת מסתירה גם צד אפל שאינו נראה לעין המתבונן. חלקו הראשון של פרק יתמקד בצד האחר – בתחבושת – בכיסוי והעלמת גופים  שאינם תואמים את הציפיות החברתיות. במילותיו של פוקו, “הגוף הנבחר” ייבחן כאן כשיח של נרמול.

לצורך הניתוח אתרכז  בארבע דוגמאות מרכזיות, המוצגות בהתאם למקומן היחסי במחזור החיים. מיון של "גופים נבחרים" מתרחש בתחנות מרכזיות  במהלך מחזור החיים הישראלי. בפרק זה בחרתי להתמקד בבארבע תחנות עיקריות: הריון (טרום לידה), לידה , צבא, ומוות.

א. בחירה ומיון של תינוקות נערכים כחלק משימוש  באבחון טרום-הריון  וטרום-לידה, ולאחר הלידה נמשכים בתגובותיהם של הורים לגוף של תינוקם הנולד.  ב. מיון של חיילים לפי קריטריונים גופניים.   ג. מיון של גופות במכון לרפואה משפטית באבו-כביר – מקרה ספציפי שיוביל בהמשך גם לנושא  הכללי של  המיון הסימבולי של גופות הנופלים באמצעות מנגנוני-שיח קולקטיביים של הנצחה. מקרים אלה לקוחים מתחומים שונים, אך כולם מציגים את מרכזיותו של “הגוף הנבחר”. כל המקרים  שיובאו מדגימים את תהליכי ההדרה וההכלה שדרכם משליט הגוף הציבורי את רצונו על הגוף הפרטי. "מחזור החיים"  של “הגוף הנבחר” מתחיל בהריון ובלידה, שם הוא עובר שני שלבים של בחירה/מיון: טרום-לידה ולאחר הלידה. המסלול ממשיך דרך גיל ההתבגרות, מגיע לשיאו בגיוס  לצבא ובבגרות הנקנית דרך השירות  הצבאי, ומסתיים במוות.

אבחוני טרום-הריון  וטרום-לידה

מעניין לבדוק את הרקע התרבותי לפופולריות של האבחון הטרום-הריון   וההריוני (טרום-לידה ) בישראל.  כפי שהזכרתי בהקדמה, לדעתי "הגוף הנבחר" מספק מסגרת תרבותית למיון ולאיבחון הגנטי.  פרופ' גדעון בך, ראש המחלקה לגנטיקה אנושית  בבית חולים הדסה עין-כרם  טוען בראיון אישי ( 7.11.00), שבעולם אין אח ורע לרצונם  של האנשים  בארץ  לעבור את כל הבדיקות לפני ובמהלך ההריון. לדבריו, "הלהיטות הישראלית קשורה לרצון לקבל גוף מושלם". מעורבות המדינה מורגשת מאוד בסבסוד הבדיקות (חלק מסל הבריאות) וריכוז של סקרים גנטיים ספציפיים כדוגמת הסקר למחלת  הטיי זקס.

עבור לעמוד
... , , , ,
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
20 פלוס - סלון שיחות
בחר
בחר