פרופ' מאירה וייס - המסע לפרדס כץ

חלק 4 - אמא


חלום חוזר . אמא נכנסת לגוף שלי. היא  מרגישה מצוין להיות שם. כמו תינוקת---היא לא רוצה לצאת. לא אוכלת ,לא שותה, לא לוקחת  ממני כלום, רק מבקשת לשבת ולהתרגע. היא יכולה לנוח בגוף שלי , חולמת , רק  שלא יפריעו לה. אמא  נושמת ברכות, כאילו היתה ציפור קטנה  חסרת משקל, שקל להרימה , לטפל בה. היא חולמת  חלומות טובים, ואם הם לא טובים, היא משנה אותם.   אני נהנית להיות בהריון עם אימא.  

שרויה במעין חוסר ההבחנה בין מה שמתרחש אצל אימא  לבין מה שאירע אצלי,  יותר ויותר אני  לא בטוחה למי קרו הדברים.  לא רק שאני  מרגישה את החוויות של אימא  בגופי, אני  גם חשה שהגוף שלי הופך להיות לגוף  של אימא, שאני היא  אימא, שהביוגרפיה של אמא  והביוגרפיה שלי מתערבבות לגמרי. בניסיוני להבין את אימא, הגבולות ביני  לבינה  היטשטשו,  ואני  הופכת להיות אימא. אבא היה  אומר שבין שתינו יש  "סימביוזה".    
++
עכשיו אני בהלוויה של אמא ומשם להלוויה שלי. הלוויה משותפת. בכל מקום נמצאים דגלים קטנטנים של תכלת וורוד , ואמא שוכבת ואני שוכבת לידה, שתינו  שוכבות,  לבושות  בבגדי תינוקות וורודים,  ---והכול שליו,  ולא היה עצב , רק אושר גדול.  

ועכשיו גם סבתא, אמא של אמא, נכנסת לתוך הגוף שלי.  שתיהן נמצאות עתה  בגופי. סבתא יושבת בתוכי בשקט ובסבלנות, עורה לבן ודק, והיא רוקמת  לאט ובדייקנות תך אחרי תך , תך אחרי תך. אמא נוטלת את הרקמה  מסבתא ומסיימת  את העבודה  מהר ולא מדויק, וסבתא מסתכלת מן הצד ולא מרוצה.

תמיד חשבתי  שאני דומה לסבתא שהיה לה עור לבן ודק. לאמא היה עור כהה,  אבל ככל שהתבגרה הוא נעשה דק ובהיר.  ממש לפני המוות היה לאמא מבט שקוף, שהסתכל דרכי, דרך ביתה, כבר לא מכוון לעולם הזה. הוא היה כה שונה מהמבט התמים שרצה לבלוע את העולם,  כשהיתה בת תשע עשרה  עם שתי צמות, ולא ידעה מה יזמנו לה החיים, ולא ידעה עדיין  שתלד ארבעה ילדים, ששתי בנות ימותו לה, והיא לא תדע מה רע עשתה שדבר כזה מגיע  לה.

פרופ' מאירה וייס:

הצל - חלק 3

כבר שנים, למעשה יותר מחמישים שנה, אני סובבת סביב הסיפור הזה. פגישה עם המילה 'עפרה' משיתה עלי אי-שקט, נטול דימוי ויזואלי ברור. אני יודעת ששרשרת האירועים שהיתה קשורה בעפרה היתה שם, בדיוק כפי שאני יודעת שהיא לא היתה שם. אני יודעת שהיא בעבעה ותפחה יותר מעשרת הימים שהיא נמשכה, שהיתה הצל של ימי ילדותי, והסיפור המכונן של חיי ובחירותיי. אבל הוא נותר סמוי, נטול הנצחה בצילומים או בסיפורים משפחתיים. וכמו כל מאורע שאת פרטיו מרבים לחסום, הוא התגלה בדיוק כשלא ציפיתי לו, ויצר את מסכת העשן ביני ובין הוריי, ביני ובין העולם.
הגיע הזמן לנוע עם הסיפור הזה, שגורר אותי למרות רצוני, שהוא זה שבחר בי לספר אותו, ואני נגררת אחריו, מוכרחה לשקוע בו, להשקיע אחרים בו, ולהוציא אותו לאור. הגיע הזמן להנכיח את ה"אין אירוע", ולהציג את תפריו.
לשם כך יצאתי למסע. החקירה המדוקדקת הזו תלבש צורה של סיפור, שרק היא יכולה להחיות אירוע שהיה זמן קצר לידי, ונשאר בצילי במשך כל חיי.
- – -
באותו אוגוסט היה קיץ קשה בתל אביב. הבתים להטו מחום, ואת החלל מילא פחד.
שנה קודם לכן, ב-1949, ילדים, בעיקר תינוקות, החלו לחלות במגפה מסתורית ולמות בכאבים. המגפה, שבתחילה היו רק שמועות לגביה, קיבלה סוף -סוף אישור לקיומה משר-הבריאות ומיד אחר כך, בשישה באוגוסט, מתה אחותי עפרה בת שנתיים וחצי משיתוק ילדים. אני הייתי אז בת שלוש וחצי, והיום כבר לא נותר אדם שיזכור אותה, חוץ ממני.
—-
אבל גם אני שכחתי. גם אמא שלי שכחה (למרות שאימהות אינן שוכחות לעולם את ילדתן שמתה). בכך הייתי ילדה צייתנית. שכן, מותה של עפרה או עצם קיומה לפני כן, אסור היה שייוודע לי. למרות שעפרה ליוותה את חיי במשך שנתיים וחצי , אימי דאגה לגזור את דמותה התינוקית מצילומי ילדותי , כך שלא תיוותר לי ברירה, כך קיוותה, אלא לשכוח.
—-
עד שראיתי את המכתב, כתוב בכתב יד על נייר מצהיב מיושן.
ביד מהססת פתחתי אותו, קוראת את המלים הפותחות -
"למורה זילפה ובני משפחתה. אתכם באבלכם הכבד במות בתכם היקרה עפרה ב- 6.8.1950 "
הרמתי את עיני. זגוגית המשקפים התמלאה אד של התרגשות.
"קבלי נחמה מטיפול בביתכם הבכורה, ומעבודת קודש עם ילדי ישראל", המשיכו עיני לקרוא את המכתב שנשלח על ידי "הורי ותלמידי כיתה א' בביס החי'ל".
אני הייתי הבת הבכורה שאמורה היתה להביא נחמה לאימי, ואת המכתב מצאתי לאחר מותה.
מאותו רגע כבר אי אפשר היה לעצור את הסחרחרת.

 מאת פרופסור מאירה וייס

המהפכה הציונית, ששמה לה למטרה ליצור עם חדש בארץ ישנה-חדשה, היתה בעלת גוון גופני מובהק. הציונות היתה לא רק תנועת שחרור לאומית, פוליטית ותרבותית, היא היתה גם "מהפכה של הגוף". הוגים ציונים מרכזיים שפעלו בתחילת המאה (כמו א.ד. אהרון דוד  גורדון ומכס נורדאו), סברו שהשיבה לארץ ולעבודת האדמה היתה אמורה להשיב גם את בריאותו של הגוף היהודי שהתנוון בגלות. המהפכה הציונית ייצגה חזרה אל הטבע, לאדמה, ולגוף. חקלאות, אדמה, טריטוריה וצבא נתפסו כתרופת נגד ל"פאסיביות" ול"רוחניות" היתרה של הגלות (היהודים והיהדות בגולה). "חברת הלומדים",  שהיא מאפיין מהותי של הקולקטיב היהודי בגלות, היתה חברה חסרת גוף  הציונות ביקשה להגשים חלום של דורות ולתת לו צורה גשמית, דהיינו להחזיר את הגוף היהודי למרכז הבמה ההיסטורית, להציב את גופו של היהודי מחדש ברצף ההיסטורי שנקטע על-ידי הגלות, ולחתור לגאולה בת העולם הזה. במונחיו של מכס נורדאו, שנטבעו כבר ב- 1898, הציונות ביקשה להיות "יהדות של שרירים". "היהודי השרירי" יחליף את "היהודי של בית הקפה" (זה ציטוט?), היהודי הגלותי, החיוור, והרזה, תוך התחברותמחדש לגבורת האבות בארץ כנען.

מאת פרופסור מאירה וייס

חברות קולקטיביסטיות מתבססות בדרך-כלל על מידה רבה של שליטה ופיקוח על הגוף. בזמנים שהלאומניות התחזקה, המדינה (או המלוכה) הוכיחו את ריבונותן  באמצעות עינויים פומביים והוצאה להורג של אויביהן. כאמור, חברת הצריכה המודרנית איננה משתמשת עוד במנגנוני שליטה אכזריים כגון אלה. הגוף המודרני, הנהנתן וההדוניסטי, מפוקח לא באמצעות "מקל" (ענישה פומבית) אלא בעיקר באמצעות "גזר" (הפנמה של אידיאלים חברתיים). סגנונות חיים, אופנות, שמירה על גזרה וכושר, והערצת הנעורים – כל אלה הם ה"גזרים" שלנו. אנחנו קובעים את חיינו ומפקחים על גופנו כך שנתאים לאידיאלים המתאימים בתקופתנו ושל קבוצת הייחוס החברתית שלנו, למרות (ואולי בגלל) שאלה אידיאלים שנקבעו עבורנו, ולא-דווקא לנוחותנו.[i]

מאת: פרופ' מאירה וייס

תפיסת הגוף שלנו, וכיצד הוא צריך להיות ולהראות, מושפעת מפיקוח חברתי. פיקוח חברתי על הגוף קיים בכל החברות האנושיות. בחברות פשוטות, מדובר בפיקוח ישיר וגלוי, שחוסר-ציות לו מביא לענישה מצד הקהילה. גם בחברה המודרנית קיים פיקוח על הגוף , אך בצורה עקיפה ומוסווה יותר, כך שהיחיד מצוי רוב הזמן באשליה כאילו הוא או היא מפקחים בעצמם ומרצונם על גופם וקובעים את הופעתם החיצונית. אך למעשה, גם בחברה המודרנית קיימים ופועלים מנגנוני פיקוח שונים ומגוונים על הגוף, בהתאם לצו החברה והתרבות, המעמד והאופנה.

 

  • הובא ע"י – מאירה וייס
  • אישה לא גמורה: An Unfinished Woman
  • דיון בתערוכה "תנועות ריצה חיית חלום"
  • האמנית: איריס גולדברג
  • אוצרת: אירית לוין
  • בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב, 22.3.2012  – 14.4.2012

מאת: פרופסור מאירה וייס

ליחיד בחברה המודרנית יש, אם כך, פרויקט אין-סופי לסיים את הגוף: באמצעות לבוש, היגיינה, ניתוח פלסטי, כושר, גנטיקה, תרומת זרע, ייעוץ גנטי והשתלה. פרויקט סיום הגוף ממשיך גם אחרי המוות, במקומות שבהם מתקיימת חניטה.

הביטוי "finishing the body" כולל לעתים קרובות גם נקיטה בפרקטיקות אלימות כלפי הגוף, כמו ניתוחים פלסטיים – חיתוך הגוף כדי להפוך חלקים ממנו למה שנחשב ליפה. אמנית הגוף אורלן (Orlan) הדגימה על גופה פרקטיקות אלימות אין-סופיות אלה.

לעמוד הבא

  • אישה לא גמורה: An Unfinished Woman
  • דיון בתערוכה "תנועות ריצה חיית חלום"
  • האמנית: איריס גולדברג

התבוננות נוספת באישה ששיערה ארוך מגלה שהיא מורכבת רק מפָּנים, ראש ושיער, אך אין לנו פרטים על גופה. פרט לכך, לא ברור אם מדובר בשתי נשים או באישה אחת. בבדיקה שלישית ברור שמשהו אלים מתרחש מאחורי הגדר, אך עדיין לא מוחוור אם מדובר בשתי נשים, או בחלק מאישה אחת הנוקט אלימות כלפי חלק אחר שלה.

תהליך "הקריאה האטית" שהצגתי כאן מדגים את האניגמטיות בציוריה של גולדברג. האמנית, המושפעת מיצירות מחול בכלל ומיצירותיה של יסמין גודר בפרט, אומרת: "ביצירת מחול אינך יכולה לשלוף פיזית את הראש מהגוף. בציור, לעומת זאת, אני יכולה לקחת את יצירת המחול צעד נוסף קדימה לעומת מה שהוצג על הבמה. יש לי אפשרות לשחק עם חלקי הגוף: לחתוך את הראש, להכניס אותו לגוף של אישה אחרת, וכך לעשות אינטרפרטציה". באופן זה מבקשת גולדברג לאתגר את התפיסה הרואה אחדות וקוהרנטיות בישות האנושית; היא מביאה לקדמת הבמה את הגישה הפוסט-מודרנית, המפרקת את גוף האדם וישותו ומבטאת את היחסים בין חלקינו השונים.

מאת: פרופ' מאירה וייס

הגבר הוא שמגלם את האינדיבידואל כפי שנתפס בשיח המודרני. לעומתו, האישה מוגדרת באמצעות האפשרות של ההתחלקות של גופה, הכלה של גוף אחר בתוכה (היריון) והוצאתו ממנה (לידה). הביולוגיה של האישה מאפשרת את מימוש הפוטנציאל של פריצה לגופה, ובכך היא אינה עונה להגדרה של אינדיבידואל.

פריצת גבולות הגוף הנשי מתקשרת לאפשרות לנקוט כלפיו אלימות, אבל גם ליצור חיים חדשים מתוך ההריסות. בציורים המוצגים בתערוכה דנה גולדברג בתוצאות אלו של פריצת גבולות גופה של האישה. בסדרה הראשונה והשנייה נדונות בעיקר ההשלכות האלימות של ערעור גבולות הגוף, ואילו בציורי הפרחים והדיוקנאות נדונות אפשרויות יוצרות חיים.

לעמוד הבא

מאת: מאירה וייס

התבוננות נוספת באישה ששיערה ארוך מגלה שהיא מורכבת רק מפָּנים, ראש ושיער, אך אין לנו פרטים על גופה. פרט לכך, לא ברור אם מדובר בשתי נשים או באישה אחת. בבדיקה שלישית ברור שמשהו אלים מתרחש מאחורי הגדר, אך עדיין לא מוחוור אם מדובר בשתי נשים, או בחלק מאישה אחת הנוקט אלימות כלפי חלק אחר שלה.

תהליך "הקריאה האטית" שהצגתי כאן מדגים את האניגמטיות בציוריה של גולדברג. האמנית, המושפעת מיצירות מחול בכלל ומיצירותיה של יסמין גודר בפרט, אומרת: "ביצירת מחול אינך יכולה לשלוף פיזית את הראש מהגוף. בציור, לעומת זאת, אני יכולה לקחת את יצירת המחול צעד נוסף קדימה לעומת מה שהוצג על הבמה. יש לי אפשרות לשחק עם חלקי הגוף: לחתוך את הראש, להכניס אותו לגוף של אישה אחרת, וכך לעשות אינטרפרטציה". באופן זה מבקשת גולדברג לאתגר את התפיסה הרואה אחדות וקוהרנטיות בישות האנושית; היא מביאה לקדמת הבמה את הגישה הפוסט-מודרנית, המפרקת את גוף האדם וישותו ומבטאת את היחסים בין חלקינו השונים.

מאת: פרופ' מאירה וייס

האם חשוב להיות יפה? מה משיגים בעזרת היופי? באילו תחומים הכי חשוב להיות יפה? מה יקרה אם לא אהיה יפה? האם ימנעו ממני דברים מסוימים שהייתי מקבל אילו הייתי יפה? עד כמה היופי משמעותי בחיינו? מה פירושו של דבר להיות יפה? שיהיה לך גוף יפה? פנים יפות? מה צריך להיות בפנים כדי להיות יפה? מה צריך להיות בגוף?

 

להמשיך לקרוא 

 

מאת פרופסור מאירה וייס

כיצד מוגדר "אדם"? האם כדי להיקרא "אדם" יש לעמוד בקריטריונים מסוימים? מה התנאים שצריים להתמלא כדי שיצור חי יוגדר כ"אדם"? באילו הקשרים יצור מוגדר "אדם"? מי מכונה "לא אדם"? מה הבסיס שעל-פיו מגדירים את הזולת "לא אדם"?

 

להמשיך לקרוא 

מאת: פרופסור מאירה וייס

כיצד אנו מדמים לעצמנו את גופו של הזולת? איזה משמעות אנו מייחסים לפניו? לגופו? לפי מה נבנה דימוי הגוף של הזולת? אם הוא שמן, האם אנו מגיבים לצורתו החיצונית לכשעצמה או למשמעויות שאנו מייחסים לשומן?

 

להמשיך לקרוא 

מאת: פרופסור מאירה וייס

מהם גבולות הגוף? באילו הקשרים מתעוררת תחושה של פריצת קווי הגוף של הזולת? מהו האיום המתקשר עם פגיעה בקווי הגוף של הזולת? אילו הנחות על מהותו של האדם והגוף האנושי מועמדות בסימן שאלה עקב פגיעה בגבולות הגוף?

 

להמשיך לקרוא 

מאירה וייס - 

מבוא אנתרופולוגי

השימוש החברתי הנפוץ בטקסי אבלות נחקר על-ידי אנתרופולוגים והוגדר כמכשיר מסורתי ליצירתה של סולידריות.[2] גישה זאת מודגשת בחקר תרבות ההנצחה של חיילים, אשר לובשת בדרך-כלל צורה של "תרבות גיבורים" (Becker 1971). תרבות הגיבורים מקנה לנופלים חיי נצח וכך מאשרת את קדושת המולדת ואת ההגמוניה של הקולקטיב (Lifton 1977, 1979; Mosse 1990; Whaley 1988).

לנושאים אלה יש ביטוי ייחודי בחברה הישראלית, בה יש לשכול ולהנצחה חשיבות מיוחדת בגלל מספרם הגדול ותכיפותם של האירועים של הנופלים. הקמת המדינה היהודית קשורה למותם של רבים במלחמת העצמאות של 1948. במהלך ההיסטוריה הקצרה שלה, המדינה יצרה קשר הדוק בין קורבנות אלה וקורבנות שנפלו במלחמות הבאות  לבין המשך קיומו של העם היהודי בארץ המובטחת (פלגי ודורבן,1995). קורבנות המלחמה – ומלחמות בכלל – הובנו ע"י קבוצות דומיננטיות כמחיר הבלתי-נמנע של המשך קיום המדינה. הספרות העברית גויסה גם היא כדי לפאר את התפיסה הרואה בנופלים קורבנות שבמותם  נתנו לאחרים את החיים  ולפיכך זכו בגמול על ידי הנצחתם בפנתיאון האומה  (נווה , 1993; מירון , 1992). רק בשנים האחרונות החל להתעצם קולה של ספרות המחקר הביקורתית, המבקשת לבדוק מחדש את הנחות היסוד של מיתוס הנופלים.[3]

פרק ג': מנציחים את הגוף הנבחר

 

בפברואר 1997, זמן כתיבת פרק זה, הביאה תאונת מסוקים טראגית למותם של  73 חיילים ישראלים בדרכם לדרום לבנון. יום אבל לאומי הוכרז על-ידי הממשלה. פוליטיקאים, מכובדים ואנשי תקשורת מילאו  את השגרה של ניחום אבלים. הוקמה בחיפזון ועדת חקירה שהחלה את עבודתה. מספר ימים לאחר האסון פרסם הסוציולוג הישראלי ברוך קימרלינג דעת יחיד בעיתון הארץ ("רגע של סולידריות", 13.2.97). המאמר מתח ביקורת על הנהג שהוא  הגדיר כרפלקס הלאומי של השכול:

מאת: פרופסור מאירה וייס

עבור לעמוד
, , , , ...
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
20 פלוס - סלון שיחות
בחר
בחר