ילדת "אמא אמא אמא אמא"

מה עושים עם ילדה כזו (בת שנה וחצי)? ברור שהיא רוצה תשומת לב אבל כשאני באמצע עיסוקים היא אומרת בואי בואי ולא מוותרת עד שאני באה (וזה יכול להמשיך כמה פעמים ככה, וכשאני באה ואחרי כמה דקות הולכת לחדר אחר אז שוב בואי בואי), או שאני אומרת לה רגע והיא ממשיכה אמא אמא אמא. הסבלנות שלי קצרה ממילא ודי קשה לי עם הקטע הזה של "אין חופש" (למרות שזו מהות ההורות הרי...), וגם בבוקר כשאני מתאגנת היא עושה את זה ואני לא מי יודע מה סבלנית. ומצד שני אני כל היום מסתובבת בתחושות אשמה שאני לא סבלנית לקטע הזה כי אני לא יכולה להיות דבוקה אליה כל הזמן, יש דברים לעשות הרי. כל כך הייתי רוצה להיות מהאימהות הרגועות האלה שמסבירות לילד כל דבר אפילו שבע פעמים אם צריך ותמיד מדברות ברוגע "רגע ממי, אמא תולה כביסה ותיכף באה, בוא תשחק בינתיים באטבי כביסה ואח"כ אמא תתפנה". אוף. עזרה מישהי??

ביילה

מותר לילד בן שנה וחצי להתחיל ללמוד ל"בדר" את עצמו. אם את יודעת שהוא לא רעב...שהוא בריא ...ואין לו קקי או פיפי... מותר לך להסביר לו שעוד מעט תבואי אליו...הוא יכול לבכות וזה בסדר אל תתרגשי מכל בכי...הוא יבין את זה בעצמו ואחרי מספר פעמים הוא לא יבכה. אני חושב שההרגשה שלך קשה יותר....אבל את חייבת להיות קשה עם עצמך וגם ללמד את הילד שאת אוהבת אותו אבל יש לך דברים נוספים לעשות. זה גם בריא לקראת צאתו למעון או לגן אחר כך. חיים

התחלה של תשובה, ועוד שאלות

אני מקווה שהבנתי נכון את המצב שאת מתארת, ואנסה לענות לך. קודם כל אין כאלו אמהות "מושלמות" כמו שאת מתארת. לכולנו יש את הרגעים שאנחנו מאבדים את הסבלנות אם הילדים שלנו, מי יותר ומי פחות. אם אני מבינה נכון, בתך היא בת יחידה. האם יש עוד אנשים שמעורבים בטיפול בה ועוזרים לך (סבתא, בן זוג, שכנה)? * האם את נמצאת איתה בבית כל היום, או עובדת בחוץ? אני חושבת שאוכל לתת יעוץ יותר טוב אם תוסיפי מידע על הפרטים האלו. בכל אופן שווה לנסות כאשר היא קוראת לך לבוא, להגיד לה שתבוא אלייך ותגיד/תראה לך את מה שהיא רוצה להראות או לומר. כשהיא באה אלייך לעצור לכמה דקות ולהקשיב לגמרי ואז להגיד אמא צריכה עכשיו לעשות X, ובעוד רבע שעה אני אתפנה אלייך. מאוד חשוב באמת אחר כך להתפנות אליה כפי שהבטחת, ולא לנסות למשוך אותה או לקוות שהיא תשכח. ואז לפנות לה ממש זמן ולא רק כמה דקות. לפחות חצי שעה שלמה ועדיף יותר. ילדים בגיל הזה מתקשים להעסיק את עצמם לבד,וזקוקים לתשומת לב רבה. לכן טוב יהיה אם תאפשרי לה לשחק לצידך בזמן שאת עושה את מטלות הבית. ילדים מגלים סימנים של תלות גבוהה במיוחד כשהם סובלים מפחדים, וגם כאשר הם חשים חוסר בטחון לגבי תשומת הלב מהוריהם. ילדים זקוקים לבטחון וליציבות בקשר עם ההורה. לא די בכך שצרכיהם הפיזיים מטופלים כראוי, הם זקוקים לבטחון באהבה, לתשומת לב והקשבה. כפי שכבר כתבתי אני מאמינה שנוכל לעזור יותר אם תוסיפי עוד פרטים בברכה נתנאלה קארו-סיגל מנהלת הפורום

בברכה,


נתנאלה קארו-סיגל


טיפול פסיכודינמי בילדים נוער ובוגרים


יעוץ והדרכת הורים


http://goo.gl/MI0RB

היי נתנאלה

ראשית כל תודה על תגובתך הארוכה.. בתי היא היחידה כמו שניחשת, כבר מגיל חצי שנה בגן. חברותית ומשתלבת ולא תלותית בד"כ, אז כנראה שזה חוסר בתשומת לב מהסיבה הפשוטה שאני לא נמצאת איתה כל היום וגם כשאני איתה הראש שלי במקום אחר. בעיקרון מאוד קשה לי עם עניין ההורות- ולו רק בשל הסבלנות והזמן שצריך לפנות לילדה, איבדתי את החופש. בעלי מסיים לעבוד בשעות הצהריים המוקדמות ועוזר לי מאוד (עם הילדה ולא עם עבודות הבית), יש לו סבלנות אין קץ. אני חושבת שעוד לא התרגלתי להורות, מרגישה שאין לי כוחות ורצון לשבת איתה לצייר איתה לרדת איתה לגינה, דברים כאלה. כשהיא היתה תינוקת כמובן שזה היה קלי קלות אבל עם הגדילה היא נהיית יותר תובענית מטבע הדברים. טרם ברור לי איך לשלב עבודה-בית-ילדה. ואני מתה מפחד מהיום שיגיעו עוד ילדים.. אם זה היה תלוי בי אני חושבת שלא הייתי מביאה ילדים (וכמובן כמובן מתחרטת על כך בגיל יותר מאוחר.. אז אני לא מתחרטת שילדתי, רק שלא ידעתי שזה יהיה כ"כ קשה).

ילדת "אמא אמא אמא אמא"

מה עושים עם ילדה כזו (בת שנה וחצי)? ברור שהיא רוצה תשומת לב אבל כשאני באמצע עיסוקים היא אומרת בואי בואי ולא מוותרת עד שאני באה (וזה יכול להמשיך כמה פעמים ככה, וכשאני באה ואחרי כמה דקות הולכת לחדר אחר אז שוב בואי בואי), או שאני אומרת לה רגע והיא ממשיכה אמא אמא אמא. הסבלנות שלי קצרה ממילא ודי קשה לי עם הקטע הזה של "אין חופש" (למרות שזו מהות ההורות הרי...), וגם בבוקר כשאני מתאגנת היא עושה את זה ואני לא מי יודע מה סבלנית. ומצד שני אני כל היום מסתובבת בתחושות אשמה שאני לא סבלנית לקטע הזה כי אני לא יכולה להיות דבוקה אליה כל הזמן, יש דברים לעשות הרי. כל כך הייתי רוצה להיות מהאימהות הרגועות האלה שמסבירות לילד כל דבר אפילו שבע פעמים אם צריך ותמיד מדברות ברוגע "רגע ממי, אמא תולה כביסה ותיכף באה, בוא תשחק בינתיים באטבי כביסה ואח"כ אמא תתפנה". אוף. עזרה מישהי??

סדר

למצוא שעה ביום רק איתה. אמא אמא על מלא. (לא פשוט אני יודעת) צריך להישתדל. אחר כך כשאת מבצעת מטלות בבית (אולי כמו בישול) את יכולה לנסות לשתף אותה במה שניתן.. כשזה יכנס לשגרה..לשתיכן יהיה יותר קל והיא תלמד לכבד את זה שעכשיו אי אפשר..או אפשר להישתלב. בהצלחה.

היי נתנאלה

ראשית כל תודה על תגובתך הארוכה.. בתי היא היחידה כמו שניחשת, כבר מגיל חצי שנה בגן. חברותית ומשתלבת ולא תלותית בד"כ, אז כנראה שזה חוסר בתשומת לב מהסיבה הפשוטה שאני לא נמצאת איתה כל היום וגם כשאני איתה הראש שלי במקום אחר. בעיקרון מאוד קשה לי עם עניין ההורות- ולו רק בשל הסבלנות והזמן שצריך לפנות לילדה, איבדתי את החופש. בעלי מסיים לעבוד בשעות הצהריים המוקדמות ועוזר לי מאוד (עם הילדה ולא עם עבודות הבית), יש לו סבלנות אין קץ. אני חושבת שעוד לא התרגלתי להורות, מרגישה שאין לי כוחות ורצון לשבת איתה לצייר איתה לרדת איתה לגינה, דברים כאלה. כשהיא היתה תינוקת כמובן שזה היה קלי קלות אבל עם הגדילה היא נהיית יותר תובענית מטבע הדברים. טרם ברור לי איך לשלב עבודה-בית-ילדה. ואני מתה מפחד מהיום שיגיעו עוד ילדים.. אם זה היה תלוי בי אני חושבת שלא הייתי מביאה ילדים (וכמובן כמובן מתחרטת על כך בגיל יותר מאוחר.. אז אני לא מתחרטת שילדתי, רק שלא ידעתי שזה יהיה כ"כ קשה).

גם לי יש הרגשה דומה לשלך

גם אני מרגיש שאיבדתי את החופש. אבל אצלי המצב לכאורה יותר קל. יש לנו ילדה בת חצי שנה כמעט. וכבר עכשיו ממש קשה לי למרות שאת רוב העבודה עם הילדה עושה האמא. זה לא שאני לא אוהב את הילדה, זה פשוט שלא ידעתי מה זה אומר לגדל ילד. אחד הדברים השנואים עלי זה לקום משינה ישר לבכי של הילדה או ישר לקטע של אחריות עליה. כנראה שאני עוד לא ממש בשל לזה. המצב גם פוגע ביחסים שלי עם אישתי, בגלל עצבים מתח חוסר שינה עייפות נפשית. אבל מן הסתם אני מעדיף להשאיר את החבילה שלמה ולא לפרק. אולי למצוא איזה פתרון שיוריד מאיתנו קצת עומס כמו מטפלת מהבוקר ועד אחה"צ. סתם רציתי קצת לשתף במה שעובר עלי....

אמיר33

אמרו לי כבר לא פעם ולא פעמיים שכשהם גדלים קצת זה נהיה הרבה יותר קל, ועם עוד ילדים הם מעסיקים אחד את השני ואז גם זה לא כ"כ קשה. אז תתעודד קצת.... ברור שזה לא אומר שאנחנו לא אוהבים את הילדים שלנו, אי אפשר לחשוב אחרת, אבל אנחנו בני אדם ואני חושבת שלא מודים מספיק כמה שזה קשה. וכמובן כמובן שאם מחליטים לא להביא ילדים מתחרטים על כך בגיל מאוחר (אצל הגברים מן הסתם זה יכול לבוא על פתרונו כי הם יכולים להביא ילדים בכל גיל). תמיד רציתי משפחה גדולה עם הרבה ילדים- כי כשהם מתבגרים מקבלים קצת שקט ונחת- אבל עד אז יש עוד דרך ארוכה לגדל אותם וזה לגמרי מתנגש לי עם חוסר הסבלנות ואיבוד החופש. עוד לא השלמתי עם העובדה שיש לי אפשרות להביא רק עוד ילד אחד או שניים אבל כשאני חושבת עכשיו על ילד נוסף בבית אני חוטפת חררה........ איך תעזור מטפלת מהבוקר עד אחה"צ? הרי אתם בטח אנשים עובדים ואז כשחוזרים הביתה אין כ"כ זמן לזוגיות- מניסיון. קיבלתי הרבה עצות לשמר את הזוגיות ולצאת מדי פעם לבד, לא ראיתי שזה מוסיף במשהו. לידת תינוק מערערת את הזוגיות. נקודה. נורא לומר אבל המון המון פעמים אני חושבת על בגידה (כמובן שממחשבות ועד מעשים ממש יש מרחק ענק) ולו רק כדי להרגיש שוב פרפרים בבטן ולראות אם אני עדיין אני.. המחשבה שלעולם לא ארגיש יותר את ההרגשה החדשה של לאהוב מישהו חדש, להתרגש ממשהו טרי מתסכלת אותי מאוד. כאילו- זהו, סיימתי את החיים שלי? עכשיו הכל בעל-עבודה-ילדים? איזה דיכאון.

המשך.....

אם כבר מדברים על בגידה... מחשבות על בגידה היו לי דווקא יותר בתחילת הקשר שלי עם אישתי כשעוד לא היתה הילדה. כרגע לשמחתי זה די עבר. מישהי באתר הזה כתבה פעם אמהות = אי-מהות. וזה מתחבר לי מאד. אמרת משהו על להרגיש שוב שאני כאן. אז זה יש לי את זה די הרבה. לפי מה שהבנתי החצי שנה ראשונה של גידול ילד זה כנראה התקופת הסתגלות שהיא הקשה ביותר. זה ממש הלם, מכה. ואני עדיין בהלם הזה. הסיבה שאני רוצה להעזר במטפלת היא בגלל שאני עצמאי ועובד בבית - אמנם במחסן מאחורי הבית שהפכתי למקום העבודה/מפלט/בריחה שלי. אבל יוצא ששלושתנו נמצאים רוב היום בבית. זה נורא ואיום. כך שאם הילדה תהיה אצל מטפלת מהבוקר ועד אחה"צ אז גם אישתי תרצה מן הסתם לעבוד בשעות של הבוקר. זה אומר שיהיה אפשר להתרכז בעבודה ובחיים בכלל ולא "בהפרעות" של הילדה. לפחות אני מקווה כך. אגב לצאת לבד דווקא מאד עוזר לנו. זה כמה שעות של חוסר אחריות. וזה כייף וגם בריא להשתחרר מן העול הזה מדי פעם. אני מסכים איתך שלידת תינוק יכולה לערער את היחסים בין בני הזוג אבל זה בעיקר תלוי באנשים עצמם. אם יש לכם מספיק מודעות עצמית אז אפשר לזהות מה הדבר הנקודתי שמפריע ליחסים ולעשות משהו בנידון. אני למשל החלטתי שעדיף לבנתיים להעזר במטפלת כי אנחנו כבר במצב שחיקה מתקדם. לא יודע איך האנשים של פעם גידלו ילדים ונשארו ביחד. זה נראה כמו שחיקה נפשית מטורפת. אבל עובדה שהצליחו. עולם מוזר.

דווקא לדעתי החצי שנה הראשונה

היא הכייפית. הרי התינוק רק אוכל ישן מחרבן. כשהיא גדלה והתחילה ללכת, לאכול, צריך לבשל, להשגיח עליה, לענות לדרישות שלה (ויש הרבה)... זה לא אותו דבר כמו שהתינוק במיטה ואתה משחק איתו וזה חמוד ונעים. כשהוא מתחיל ללכת ולהבין מה הוא רוצה זה יותר קשה. וכמובן- גם יותר הוצאות עם הזמן. אני עדיין זוכרת בחיוך שאמרתי לבוסית שלי 3 חודשין אחרי הלידה "זה לא כ"כ קשה כמו שאומרים"............. הבעיות ביני לבין בעלי החלו רק חצי שנה לאחר הלידה. באמת לעבוד מהבית זו בעיה, גם אם אתה בחדר העבודה כל היום הרי כשהאישה צריכה משהו היא תמיד יכולה לגשת אליך. אבל עוד מעט הילדה תלך לגן (ואני ממליצה מאוד, גם לכם כי תוכלו להתגעגע אליה ואחד אל השני וגם לילדה שצריכה חברה וילדים). בדיוק דיברתי עם סבתא שלי בשבת על זה שפעם לא היו מכונת כביסה, מקרר וכו' והנשים היו חרוצות ועכשיו עם כל הטכנולוגיה הנשים מפונקות (ולאו דווקא לרעה), אין להן כוח, עייפות.. אבל אל תשכח שפעם לא היתה הגשמה עצמית, גירושים היו נדירים, רוב הנשים לא היו עובדות בחוץ. ועדיין- יש נשים כאלה גם היום שיש להן 8 ילדים, עושות דוקטורט, לא מחזיקות עוזרת, והבעל בכלל לא נמצא בבית... מעריצה נשים כאלה לגמרי, לא מבינה איך הן נשארות שפויות.

ילדת "אמא אמא אמא אמא"

מה עושים עם ילדה כזו (בת שנה וחצי)? ברור שהיא רוצה תשומת לב אבל כשאני באמצע עיסוקים היא אומרת בואי בואי ולא מוותרת עד שאני באה (וזה יכול להמשיך כמה פעמים ככה, וכשאני באה ואחרי כמה דקות הולכת לחדר אחר אז שוב בואי בואי), או שאני אומרת לה רגע והיא ממשיכה אמא אמא אמא. הסבלנות שלי קצרה ממילא ודי קשה לי עם הקטע הזה של "אין חופש" (למרות שזו מהות ההורות הרי...), וגם בבוקר כשאני מתאגנת היא עושה את זה ואני לא מי יודע מה סבלנית. ומצד שני אני כל היום מסתובבת בתחושות אשמה שאני לא סבלנית לקטע הזה כי אני לא יכולה להיות דבוקה אליה כל הזמן, יש דברים לעשות הרי. כל כך הייתי רוצה להיות מהאימהות הרגועות האלה שמסבירות לילד כל דבר אפילו שבע פעמים אם צריך ותמיד מדברות ברוגע "רגע ממי, אמא תולה כביסה ותיכף באה, בוא תשחק בינתיים באטבי כביסה ואח"כ אמא תתפנה". אוף. עזרה מישהי??

ילדים, זוגיות והחיים

ביילה ואמיר, ראשית אני מודה לכם על הכנות והשיתוף. הורים רבים מתמודדים עם קשיים ותחושות דומים אך נמצאים בצל, אולי בעזרתכם יהיה גם להם יותר קל לשתף ובעיקר להרגיש שזה בסדר, ומותר להרגיש כך. ביילה, אני ממליצה לך לשקול ייעוץ זוגי. בכל זוגיות יכולים להיות משברים אבל אם מחכים שהם יעברו לבד הם עלולים להחמיר. הבעיה העיקרית בייעוץ זוגי היא שרוב הזוגות מגיעים לייעוץ כשכבר מאוחר מידי. חשוב להגיע מוקדם כשהבעיות עוד קטנות ופתירות. ניתן למצוא מטפלים מוסמכים לטיפול זוגי באתר האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי http://www.mishpaha.org.il/ נשמע שמה שבעיקר מפריע כרגע לקשר שלך עם בתך הוא המצב הרגשי בו את נתונה והקשיים עמם את מתמודדת. קשיים אובייקטיבים, אמיתיים. את עייפה, מותשת, עצבנית, חסרת סבלנות, ובעיקר איכות החיים שלך לא טובה. כשאת תרגישי טוב עם עצמך, יהיה לך טוב עם בתך. ייתכן שמשבר הנישואין מעיק עלייך, אך ייתכן שמשבר הנישואין הוא רק חלק ממשבר אחר. איבדת את החופש שהיה לך והאובדן מכאיב לך. זוהי חוויה נורמאלית, יש הורים רבים שמרגישים כך. אך עלייך לעזור לעצמך. הייאוש, התסכול, העייפות והעצבות לא חייבים להיות נוכחים קבועים בחייך. כדאי לך לשקול טיפול ריגשי אישי, במקביל לטיפול זוגי. אני מציעה לך לפנות לטיפול כדי להינות מאיכות חיים טובה יותר, שמחה רבה יותר, מעט יותר נחת, סבלנות רבה יותר,ויכולת התמודדות טובה יותר עם הקשיים שהחיים מזמנים לך. בברכה נתנאלה קארו-סיגל מנהלת הפורום

בברכה,


נתנאלה קארו-סיגל


טיפול פסיכודינמי בילדים נוער ובוגרים


יעוץ והדרכת הורים


http://goo.gl/MI0RB

תודה נתנאלה, אני אכן

נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר חודשיים, אולי בשלב מאוחר יותר אצרף גם את בעלי לפגישות, כרגע אני מרגישה שיש דברים שאני צריכה לפתור עם עצמי.
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
הורים לילדים
בחר
בחר