בחללה של תרבות החירשים

ראשית כל, אני רוצה להגיד על אותם מונחים של "ריקנות תרבותית" וההבנות חשובים להתקדמות, ולא יכולים להישאר לפרשנויות שונות. התגובה הראשונה שלי הייתה תמציתית, בעצם הערה לא גמורה שמציינת תופעה חדשה לא שיגרתית, במיוחד במימד הציבורי שאנו כחברי הקהילה שותפים לה. כאדם חירש, זאת זכות מיוחדת שלא נופל על הרבה אנשים, וכאדריכל מסתמך על היבט חברתי-היסטורי ותהליך הביקורת היא מנת חלקי. כמה נקודות פתיחה זוקפות לטובתי, בזה שאני לא מזדהה עם שום אירגון, ובלי פוליטיקה ובלי מערך של יחסי ציבור ונטול פניות אישיות, "אני כותב את מה שעיניי רואות". לדעתי מערכת הציפיות שלנו מהמימד הציבורי צריכים להיות יותר מדאיגים מאשר מערכת ציפיות בין אדם לחברו, למשל ניגוד האינטרסים שמפעיל אלישי (הוא אומר לי איך להתנהג, ומצדיק את דרך פועלו של אהרון..) המונחים כמו המקום, השפה וההומור, שמנסים למקם את השיח של תרבות החירשים בתוך קונטקסט היסטורי, מראים לנו עד כמה החלל של תרבות החירשים הוא ריק וגדול. המקום. לא סתם מקום, אלא מקום בה' הידיעה. המועדון כמבנה ארכיטקטוני, מכיל בתוכה כמה פונקציות כמו ניהול, ומתן שירותי סעד לחברי הקהילה. יחד עם זאת המקום משמש כמקום מפגש של חברים וחברות הקהילה. משנות החמישים החירשים התאספו במקומות זמניים, וחיים אפטר דיבר על הצורך בהקמת בית קבע וביחד הוקמו מפעלים קונסטרוקטיביים כמו המתפרה, וקורסים מקצועיים בבית הלן קלר. יש בזה משהו חלוצי, ציוני, עם הגשמה של חזון. היום המבנה מתרוקן מתוכנו ההיסטורי/התרבותי/ והמשתמשים של היום לוקחים את התבנית הזאת והופכים אותה לדיסקוטקים, ולמעשה הופכים את בית הקבע למקום ארעי. חוץ ממסיבות פורים וחנוכה, עושים עוד מסיבות שאין סיבות לעשותם, עם שמות מומצאים כמו מסיבת ה"ווידיאו", המסיבה של איבגי. ממדיניות של רווחה למדיניות של רווח. המקום כבית תרבות של החירשים כזכות המוקנית לו, ונלקחת ממנו היום. מי שעושה מסיבות פרטיות באגודה, פוגע פגיעה חמורה בכיס המשותף של ציבור החירשים, כך שלא נראה באופק מישהו שבאמת יתקן את הנזקים האלו. השפה – האלמנט המרכזי של תרבות החירשים היא שפת הסימנים, כמובן. הרבה עולים חדשים שבאו לכאן מארצות שונות, משנות הארבעים והחמישים, השישים ואפילו היום, שרבים מהם לא יודעים לקרוא עברית, ורובם דיברו בשפת סימנים, הדבר מוביל לתחושה של צורך בזהות, הצורך להחליף מידע, ושיתוף חוויות, השפה היא הדבק שמאחדת את כל חברי הקהילה (DEAF PEOPLE) . פרוייקטים חינוכיים יצאו מאגודת החירשים כמו מילון לשפת סימנים (של ישראל סלע וחווה סביר), יום הילד החירש (כילד זאת הייתה החוויה המרשימה ביותר עבורי), והיום רוב הפרוייקטים החינוכיים נמצאים בידיים אחרות, ובמקומות שונים, או שתקועים בספריות של האקדמיה, כך שהנגישות של השפה מופחתת היום יותר מאשר פעם. ההומור- בדיחות גסות זה חלק מהתפריט של תרבות החירשים. כולנו כמובן נהנים לראות איך הבדיחה עובדת בצורה ויזואלית ואין בזה משהו רע. מה שבאמת מצחיק ועצוב בהומור הזה, שתכנים החברתיים עם אקטואליה/פעילות ספורטיבית/קורסים להעשרה אמנות מחשבים ואולי ארכיאולוגיה בתוך מועדונים בחיפה ובתל אביב שואפים לאפס, והפואנטה של ההומור היא שרוב הפעילות התרבותית מתרחשת מחוץ ל"המקום". כפי שגלי מציינת על פעולות יזומות של אנשים בודדים, ולא של ארגונים. פעילות של המכון לקידום החירש נעשים במקומות זמניים, המפגשים של האוזניים השביעית השמינית ושות' הם קטנים ושקטים, אבל הפעילות האמיתית של אירגון "בקול" נעשית במוזיאונים ובתיאטראות. ולהזכיר לכם על מישהו שאמר כאן: מתי היה לאחרונה אירוע שונה שיקדם את תרבות החירשים? למה חשוב להתעסק בהיבט ההיסטורי של הקהילה? קודם כל שפת הסימנים הישראלית היא שפה לא כתובה, לכן רוב המידע עובר בעל פה, והידע עובר מדור לדור. האירועים המשמעותיים שעיצבו את הקהילה החירשת בישראל לא תועדה בשום חיבור רציני, ומעניין לראות איך כל האספקטים של הסיפור נראים היום. ההיסטוריה מספרת לנו שרק חלק מהשאיפות המוקדמות של אז לא הושלמו היום, וכדי להתקדם אנו חייבים להיבט החברתי-ההיסטורי שתספק לנו את המידע איך למלא את החלל הריק של היום. בנימה אישית לאהרון, אין לי שום טענה עיקרית על אופן הפעולה שאתה עושה כאן בפורום, זכותך לעשות כמו כל חירש אחר שהיה רוצה לשמוע בדיחות. הביקורת שאני מותח כאן מראים על טווח רחב של ריקנות תרבותית של האדישות של הפעילים ושל חברי הקהילה. האם ראית מה עושים בימי שלישי בבית בורלא בחיפה? שמעת משהו על צמיחת מועדונים חדשים בראשון לציון ובהרצליה? ייתכן ואני מודע לאיזו אחריות חברתית אתה נקלע, עם תיק כבד מאוד של מאבקים ברמות שונות והבדיחות שלך הם אולי דרך להפגת המתחים. מישהו אחר לא היה מסכים איתי על מה שאני אומר? מאיר אטדג'י
הנושא נעול
Anonymous

ודבריך מאששים את טיעוניי בעבר

כי אין "תרבות חרשים"... למעשה - החרשים בישראל הם ראי של העם, והתהליך העובר על העם משפיע מאוד גם על קהילת החרשים.
Anonymous

מה אתם רוצים מהחרשים 0-:

בס"ד תרבות של ציבור מורכב משלושה מאפינים של כל פרט בציבור: 1) חינוך שקיבל האדם. 2) הערכים של אותו אדם. 3) המסגרת בה הוא חי. לגבי המרכיבים הללו: 1) החינוך שמקבלים בבתי ספר לחרשים לא משהו משהו (כך הבנתי מהדיונים כאן). וכבדי שמיעה מקבלים אותו בבתי ספר רגילים - וסביר להניח שבממוצע בגלל הקושי בתקשורת זה קטן לעומת שומעים רגילים (אינני מתעלם גם מהטענה שדוקא בגלל הקושי בשמיעה יוצרת דחף ללימוד מוגבר). 2) הערכים של כל אדם זה החלטה אישית שלו ואינני רואה מבחינה עקרונית הבדל לעומת ציבור של שומעים (גם מושפע מרמת חינוך). 3) הצורה שהאדם חי - לא חושב שזה שונה כל כך (לדוגמא דתיים, רוסים, חילונים, וערבים. וגם חרשים שפעילים מבחינה חברתית במועדון חרשים, האם זה משפיע על החירש או שכל חירש משקף במועדון את המסגרת החברתית שלו. אינני סבור שבעיקרון שפה זה גם תרבות - מי שלמד אנגלית או צרפתית לא נעשה אוטומטית אמרקאי או צרפתי - בשביל זה צריך ללמוד את ההיסטוריה וספרות ולהזדהות עם עמים אלו וגם לעבור לחיות במדינות הללו אותו דבר אמור גם לגבי שפת סימנים: האם יש לה מטען נלוה של ספרות או צורת חשיבה מיוחדת שמעצבת את האישיות בצורה מיוחדת |?|
Anonymous

בחללה של תרבות החירשים

ראשית כל, אני רוצה להגיד על אותם מונחים של "ריקנות תרבותית" וההבנות חשובים להתקדמות, ולא יכולים להישאר לפרשנויות שונות. התגובה הראשונה שלי הייתה תמציתית, בעצם הערה לא גמורה שמציינת תופעה חדשה לא שיגרתית, במיוחד במימד הציבורי שאנו כחברי הקהילה שותפים לה. כאדם חירש, זאת זכות מיוחדת שלא נופל על הרבה אנשים, וכאדריכל מסתמך על היבט חברתי-היסטורי ותהליך הביקורת היא מנת חלקי. כמה נקודות פתיחה זוקפות לטובתי, בזה שאני לא מזדהה עם שום אירגון, ובלי פוליטיקה ובלי מערך של יחסי ציבור ונטול פניות אישיות, "אני כותב את מה שעיניי רואות". לדעתי מערכת הציפיות שלנו מהמימד הציבורי צריכים להיות יותר מדאיגים מאשר מערכת ציפיות בין אדם לחברו, למשל ניגוד האינטרסים שמפעיל אלישי (הוא אומר לי איך להתנהג, ומצדיק את דרך פועלו של אהרון..) המונחים כמו המקום, השפה וההומור, שמנסים למקם את השיח של תרבות החירשים בתוך קונטקסט היסטורי, מראים לנו עד כמה החלל של תרבות החירשים הוא ריק וגדול. המקום. לא סתם מקום, אלא מקום בה' הידיעה. המועדון כמבנה ארכיטקטוני, מכיל בתוכה כמה פונקציות כמו ניהול, ומתן שירותי סעד לחברי הקהילה. יחד עם זאת המקום משמש כמקום מפגש של חברים וחברות הקהילה. משנות החמישים החירשים התאספו במקומות זמניים, וחיים אפטר דיבר על הצורך בהקמת בית קבע וביחד הוקמו מפעלים קונסטרוקטיביים כמו המתפרה, וקורסים מקצועיים בבית הלן קלר. יש בזה משהו חלוצי, ציוני, עם הגשמה של חזון. היום המבנה מתרוקן מתוכנו ההיסטורי/התרבותי/ והמשתמשים של היום לוקחים את התבנית הזאת והופכים אותה לדיסקוטקים, ולמעשה הופכים את בית הקבע למקום ארעי. חוץ ממסיבות פורים וחנוכה, עושים עוד מסיבות שאין סיבות לעשותם, עם שמות מומצאים כמו מסיבת ה"ווידיאו", המסיבה של איבגי. ממדיניות של רווחה למדיניות של רווח. המקום כבית תרבות של החירשים כזכות המוקנית לו, ונלקחת ממנו היום. מי שעושה מסיבות פרטיות באגודה, פוגע פגיעה חמורה בכיס המשותף של ציבור החירשים, כך שלא נראה באופק מישהו שבאמת יתקן את הנזקים האלו. השפה – האלמנט המרכזי של תרבות החירשים היא שפת הסימנים, כמובן. הרבה עולים חדשים שבאו לכאן מארצות שונות, משנות הארבעים והחמישים, השישים ואפילו היום, שרבים מהם לא יודעים לקרוא עברית, ורובם דיברו בשפת סימנים, הדבר מוביל לתחושה של צורך בזהות, הצורך להחליף מידע, ושיתוף חוויות, השפה היא הדבק שמאחדת את כל חברי הקהילה (DEAF PEOPLE) . פרוייקטים חינוכיים יצאו מאגודת החירשים כמו מילון לשפת סימנים (של ישראל סלע וחווה סביר), יום הילד החירש (כילד זאת הייתה החוויה המרשימה ביותר עבורי), והיום רוב הפרוייקטים החינוכיים נמצאים בידיים אחרות, ובמקומות שונים, או שתקועים בספריות של האקדמיה, כך שהנגישות של השפה מופחתת היום יותר מאשר פעם. ההומור- בדיחות גסות זה חלק מהתפריט של תרבות החירשים. כולנו כמובן נהנים לראות איך הבדיחה עובדת בצורה ויזואלית ואין בזה משהו רע. מה שבאמת מצחיק ועצוב בהומור הזה, שתכנים החברתיים עם אקטואליה/פעילות ספורטיבית/קורסים להעשרה אמנות מחשבים ואולי ארכיאולוגיה בתוך מועדונים בחיפה ובתל אביב שואפים לאפס, והפואנטה של ההומור היא שרוב הפעילות התרבותית מתרחשת מחוץ ל"המקום". כפי שגלי מציינת על פעולות יזומות של אנשים בודדים, ולא של ארגונים. פעילות של המכון לקידום החירש נעשים במקומות זמניים, המפגשים של האוזניים השביעית השמינית ושות' הם קטנים ושקטים, אבל הפעילות האמיתית של אירגון "בקול" נעשית במוזיאונים ובתיאטראות. ולהזכיר לכם על מישהו שאמר כאן: מתי היה לאחרונה אירוע שונה שיקדם את תרבות החירשים? למה חשוב להתעסק בהיבט ההיסטורי של הקהילה? קודם כל שפת הסימנים הישראלית היא שפה לא כתובה, לכן רוב המידע עובר בעל פה, והידע עובר מדור לדור. האירועים המשמעותיים שעיצבו את הקהילה החירשת בישראל לא תועדה בשום חיבור רציני, ומעניין לראות איך כל האספקטים של הסיפור נראים היום. ההיסטוריה מספרת לנו שרק חלק מהשאיפות המוקדמות של אז לא הושלמו היום, וכדי להתקדם אנו חייבים להיבט החברתי-ההיסטורי שתספק לנו את המידע איך למלא את החלל הריק של היום. בנימה אישית לאהרון, אין לי שום טענה עיקרית על אופן הפעולה שאתה עושה כאן בפורום, זכותך לעשות כמו כל חירש אחר שהיה רוצה לשמוע בדיחות. הביקורת שאני מותח כאן מראים על טווח רחב של ריקנות תרבותית של האדישות של הפעילים ושל חברי הקהילה. האם ראית מה עושים בימי שלישי בבית בורלא בחיפה? שמעת משהו על צמיחת מועדונים חדשים בראשון לציון ובהרצליה? ייתכן ואני מודע לאיזו אחריות חברתית אתה נקלע, עם תיק כבד מאוד של מאבקים ברמות שונות והבדיחות שלך הם אולי דרך להפגת המתחים. מישהו אחר לא היה מסכים איתי על מה שאני אומר? מאיר אטדג'י

להגנתך ולהבהרת העניין.

שלום לכולכם! נקלעתי כמתבונן בסערה הגדולה שחולל מאיר אטדג'י. השפה המילולית העשירה עם כל ביטויים שנלקחו במיטבם בשילובם כמטאפורות הבונה את התבנית שיכולה להיות פילוסופיה מעניינת. (וכאן, נדמה לי, מאשים דורון.ח את בועז בשימוש של אריסטוקרטיה) אקדים הסברים ומשמעויות נסתרות ואומר כאן כי לצערי, וחשוב לציין את המילה: לצערי! שאני יוצא להגנתו של מאיר אטדג'י וזאת מפני שאני משתוקק כל טענותיו יהיו ריקות מתוכן ללא בסיס אך דבריו נכונים ומעוררים בי הזדהות גדולה. לא אוכל לפרוש בפניכם את ההיסטוריה הארוכה והכאובה של קהילת החירשים הישראלים שנמשכה כחמישים שנה. כבן לאבא שהיה אחד מהחלוצים הציוניים בקהילה, אני כואב ומבכה על ימיה המפוארים של הלן קלר. אוכל רק לשתף אתכם בחוויה פשוטה שתבהיר לכם את כל המקור לכאב ולעצב אשר נגרם למאיר לומר : 'ריקנות תרבותית'. (ובזאת עליי לומר לך, בועז, כי לא היית צריך לטרוח לתקן את המילים ששגויות מתחילתן וזאת מפני שאתה ואני יודעים היטב שמאיר רק ניסה לבצע שימוש במילים אלו כקנה מידה לימים הרחוקים של תרבות החירשים או לארגונים אחרים שמפיקים פעילות רבה.) אזי,החוויה שאני מנסה לספר לכם היא שאני, כסטודנט שנה ב' השקוע בעולמו ובלימודיו, החלטתי לבוא יום אחד למפגש של מק"ק של חנה בר, תחת חסות המכון לקידום החירש. אחרי המפגש הנהדר שסיפרתי לכם אודותיו בפעם הקודמת, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה: "וואהו, זה היה ממש תרבותי!" מילים שאולי יהיו רדודות לחלוטין, אך מציגות את המצב שלנו ואת כל העניין שכולכם מפספסים כאן! מורגש חסרון גדול בדברים כאלה. נהניתי כל כך במפגש שאז הבנתי כי אנו באמת חיים ב"ריקנות תרבותית!" (ברשותך, מאיר). הלכתי פעמים רבות להצגות של הלן קלר ומועדונים אחרים ורובן הציגו את המוטיב: המין. לצערי, זה המוטיב שלנו כרגע ונוכל לנהל ויכוחים רבים בימים אלו, אך אנו יכולים להפוך את המוטיב כמרכיב נעים ממכלול של מאפייני הקהילה שלנו שאנו רק צריכים לשפר. רק דבר אחד שציין מאיר אטדג'י שמעורר בי התנגדות. ערב הווידאו שארגן משה איבגי בהלן קלר היה רעיון נהדר שאני מקווה כי ירבו אירועים כאלה. רק שהמסיבה הזאת איבדה את הרעיון המוצלח עם הארגון, הפרסום והתוכן שכולם היו שגויים מתחילתם. הוא היה יכול להיות מוצג כאירוע תרבותי אם נערך בזמן הולם ובפרסום נכון וחכם. שלכם בברכה, גולן זינו.
Anonymous

תשובות לכולם..

אני רואה שכולם כבר מספידים על אח"א |?| |!| ממש הצחקתם אותי.. ידעתם אח"א הוקמה בשנת 1944 ופועלת עד היום ותמשיך לפעול אחריכם.. תאמינו לי (-: וחוץ מזה כתבתי תשובה בפורום אלישי תלחצו על הלינק החרשים יום טוב לכם, אהרון 33
Anonymous

קראתי את ההודעה של גולן והבחנתי שגם לו

מפריע שמוטיב המין הוא מרכזי בהצגות וארועים של הלן קלר. מבחינה זו, אין ספק שזה כלל וכלל לא קשור לתרבות חרשים. הרדידות, שמוצאת את ביטויה במרכזיות מוטיב המין קיימת בכל רבדי החברה בישראל ובעולם כולו. גם בהצגות שנחשבות תרבותיות וברמה גבוהה מכניסים את המוטיב הזה. לדעתי, המוטיב הזה לא מראה כלל על רמה גבוהה של הצגות וטוב יהיה אם בהצגות בהלן קלר ישנו קצת את המוטיב הזה.
Anonymous

לגולן, יש לך תגובה ממני בפורום "זכויות החירשים"

לגולן, יש לך תגובה ממני בפורום "זכויות החירשים"
Anonymous
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
חרשים וכבדי שמיעה
בחר
בחר