ראשית כל, אני רוצה להגיד על אותם מונחים של "ריקנות תרבותית" וההבנות חשובים להתקדמות, ולא יכולים להישאר לפרשנויות שונות. התגובה הראשונה שלי הייתה תמציתית, בעצם הערה לא גמורה שמציינת תופעה חדשה לא שיגרתית, במיוחד במימד הציבורי שאנו כחברי הקהילה שותפים לה.
כאדם חירש, זאת זכות מיוחדת שלא נופל על הרבה אנשים, וכאדריכל מסתמך על היבט חברתי-היסטורי ותהליך הביקורת היא מנת חלקי. כמה נקודות פתיחה זוקפות לטובתי, בזה שאני לא מזדהה עם שום אירגון, ובלי פוליטיקה ובלי מערך של יחסי ציבור ונטול פניות אישיות, "אני כותב את מה שעיניי רואות". לדעתי מערכת הציפיות שלנו מהמימד הציבורי צריכים להיות יותר מדאיגים מאשר מערכת ציפיות בין אדם לחברו, למשל ניגוד האינטרסים שמפעיל אלישי (הוא אומר לי איך להתנהג, ומצדיק את דרך פועלו של אהרון..)
המונחים כמו המקום, השפה וההומור, שמנסים למקם את השיח של תרבות החירשים בתוך קונטקסט היסטורי, מראים לנו עד כמה החלל של תרבות החירשים הוא ריק וגדול.
המקום. לא סתם מקום, אלא מקום בה' הידיעה. המועדון כמבנה ארכיטקטוני, מכיל בתוכה כמה פונקציות כמו ניהול, ומתן שירותי סעד לחברי הקהילה. יחד עם זאת המקום משמש כמקום מפגש של חברים וחברות הקהילה. משנות החמישים החירשים התאספו במקומות זמניים, וחיים אפטר דיבר על הצורך בהקמת בית קבע וביחד הוקמו מפעלים קונסטרוקטיביים כמו המתפרה, וקורסים מקצועיים בבית הלן קלר. יש בזה משהו חלוצי, ציוני, עם הגשמה של חזון. היום המבנה מתרוקן מתוכנו ההיסטורי/התרבותי/ והמשתמשים של היום לוקחים את התבנית הזאת והופכים אותה לדיסקוטקים, ולמעשה הופכים את בית הקבע למקום ארעי. חוץ ממסיבות פורים וחנוכה, עושים עוד מסיבות שאין סיבות לעשותם, עם שמות מומצאים כמו מסיבת ה"ווידיאו", המסיבה של איבגי. ממדיניות של רווחה למדיניות של רווח. המקום כבית תרבות של החירשים כזכות המוקנית לו, ונלקחת ממנו היום. מי שעושה מסיבות פרטיות באגודה, פוגע פגיעה חמורה בכיס המשותף של ציבור החירשים, כך שלא נראה באופק מישהו שבאמת יתקן את הנזקים האלו.
השפה – האלמנט המרכזי של תרבות החירשים היא שפת הסימנים, כמובן. הרבה עולים חדשים שבאו לכאן מארצות שונות, משנות הארבעים והחמישים, השישים ואפילו היום, שרבים מהם לא יודעים לקרוא עברית, ורובם דיברו בשפת סימנים, הדבר מוביל לתחושה של צורך בזהות, הצורך להחליף מידע, ושיתוף חוויות, השפה היא הדבק שמאחדת את כל חברי הקהילה (DEAF PEOPLE) . פרוייקטים חינוכיים יצאו מאגודת החירשים כמו מילון לשפת סימנים (של ישראל סלע וחווה סביר), יום הילד החירש (כילד זאת הייתה החוויה המרשימה ביותר עבורי), והיום רוב הפרוייקטים החינוכיים נמצאים בידיים אחרות, ובמקומות שונים, או שתקועים בספריות של האקדמיה, כך שהנגישות של השפה מופחתת היום יותר מאשר פעם.
ההומור- בדיחות גסות זה חלק מהתפריט של תרבות החירשים. כולנו כמובן נהנים לראות איך הבדיחה עובדת בצורה ויזואלית ואין בזה משהו רע. מה שבאמת מצחיק ועצוב בהומור הזה, שתכנים החברתיים עם אקטואליה/פעילות ספורטיבית/קורסים להעשרה אמנות מחשבים ואולי ארכיאולוגיה בתוך מועדונים בחיפה ובתל אביב שואפים לאפס, והפואנטה של ההומור היא שרוב הפעילות התרבותית מתרחשת מחוץ ל"המקום". כפי שגלי מציינת על פעולות יזומות של אנשים בודדים, ולא של ארגונים. פעילות של המכון לקידום החירש נעשים במקומות זמניים, המפגשים של האוזניים השביעית השמינית ושות' הם קטנים ושקטים, אבל הפעילות האמיתית של אירגון "בקול" נעשית במוזיאונים ובתיאטראות. ולהזכיר לכם על מישהו שאמר כאן: מתי היה לאחרונה אירוע שונה שיקדם את תרבות החירשים?
למה חשוב להתעסק בהיבט ההיסטורי של הקהילה? קודם כל שפת הסימנים הישראלית היא שפה לא כתובה, לכן רוב המידע עובר בעל פה, והידע עובר מדור לדור. האירועים המשמעותיים שעיצבו את הקהילה החירשת בישראל לא תועדה בשום חיבור רציני, ומעניין לראות איך כל האספקטים של הסיפור נראים היום. ההיסטוריה מספרת לנו שרק חלק מהשאיפות המוקדמות של אז לא הושלמו היום, וכדי להתקדם אנו חייבים להיבט החברתי-ההיסטורי שתספק לנו את המידע איך למלא את החלל הריק של היום.
בנימה אישית לאהרון, אין לי שום טענה עיקרית על אופן הפעולה שאתה עושה כאן בפורום, זכותך לעשות כמו כל חירש אחר שהיה רוצה לשמוע בדיחות. הביקורת שאני מותח כאן מראים על טווח רחב של ריקנות תרבותית של האדישות של הפעילים ושל חברי הקהילה. האם ראית מה עושים בימי שלישי בבית בורלא בחיפה? שמעת משהו על צמיחת מועדונים חדשים בראשון לציון ובהרצליה? ייתכן ואני מודע לאיזו אחריות חברתית אתה נקלע, עם תיק כבד מאוד של מאבקים ברמות שונות והבדיחות שלך הם אולי דרך להפגת המתחים. מישהו אחר לא היה מסכים איתי על מה שאני אומר?
מאיר אטדג'י
