פרופ' מאירה וייס בכתב העת Medical Anthropology Quarterly

לטענתה של פרופ' מאירה וייס, השיח הציבורי והחברתי מאפשר לנו להבחין בשתי מטאפורות אוניברסליות משלימות ונפוצות, אשר מאפיינות את מחלת הסרטן ואת והאיידס: שינוי הצורה (Transformation) והזיהום (Pollution) – שתי המטאפורות טמנו בחובן, כפי שיוסבר בהמשך, מגוון אסוציאציות שליליות, פסימיות וקשות למדי בנוגע למצבם של החולים ולסיכוי החלמתם.

למידע נוסף אתם מוזמנים להכנס לאתרה של פרופסור מאירה וייס.

מאירה וייס: הזיכרון כהבניה, כסיפור.

 גם המאמצים  של  אורנבך  מזכירים טיפוס (ואולי אפילו את הטיפוס  של סיזיפוס  על מעלה ההר –אם נקרא את המיתוס של סיזיפוס לפי קאמי).

עם הנזילות של מושג הזיכרון התמודדו גם יוצרים אחרים.

המאמצים  של  אורנבך  מזכירים טיפוס (ואולי אפילו את הטיפוס  של סיזיפוס  על מעלה ההר –אם נקרא את המיתוס של סיזיפוס לפי קאמי).

כאן אני חוזרת שוב  לוירג'ניה וולף, ששואלת בספרה האוטוביוגרפי "רישום של זיכרון"  (moments of being)  "מדוע אני זוכרת את זמזום הדבורים בגינה בעודי יורדת והולכת אל חוף הים, ושוכחת כליל כיצד נזרקתי עירומה על ידי אבי בין גלי הים? (גברת סוונוויק מספרת שהיא ראתה זאת)".

חוקרים מתייחסים להתפתחות האדם במונחים של גיל כרונולוגי. תפיסה זו מתאימה לתיאוריות רבות הקשורות לגיל הכרונולוגי של הילד.

 

אורנבך מספרת שאימה מעולם לא דיברה ולא סיפרה מה שעבר עליה "שם", שהיתה שתיקה בבית בקשר לזוועות הקיום באושוויץ, אבל שאימה  היתה מלאת חיים, וחייתה חיים מלאים. ושקצת לפני מותה, כשהבינה שימיה קרבים, אימה  ביקשה להעביר לביתה, לרות,  את  מתכוני הבישול שלה. את האוכל. את החיים. להעביר זיכרון של חיים. ורותי ואומרת, חבל שלא ביקשתי שתעביר לי את  הזיכרון שלה במילים .

ברכה אטינגר  היא אחת האומנית שכל תהליך היצירה שלה עוסק בשאלה זו. אטינגר היא יוצרת ישראלית שמחלקת את חייה בין  פריס ותל אביב, היא פרופסור שעוסקת בפרקטיקה של טיפול פסיכואנליטי הלכה למעשה.  יצירותיה הם רב שכבתיות, ובו בזמן גם מבוססות על זיכרון, וגם מאתגרות את הזיכרון.

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
איידס HIV
בחר
בחר