רוצה לשפוך קצת תחושות...

אז שלום, שמי אלי. וזו בטח הולכת להיות ההודעה הכי ארוכה שכתבתי אי פעם... רק אתמול ראיתי את האסון הנורא כאן בפורום. ראיתי את זה בשעות הערב וכבר הבנתי שהולך להיות לי לילה קשה. זה היה לילה של צמרמורות, של שיטוט חסר מנוחה בבית ושל חוסר שינה. איפה שהוא לפני כעשר שנים ניהלתי את פורום דתיים חילונים כאן בוואלה. זו היתה תקופה סוערת. שינוי לעומת החרדים. הרבה בלאגן. הודעות נאצה שכמנהל פורום כמעט שברו אותי. ואז ניצי הופיעה כמעט משום מקום. התחלנו לכתוב זה בפורום של זה. היא ניסתה להרגיע אצלי ואני ניסיתי להשתלב כאן. טוב, בעיקר כצופה וכמתנסה במתכונים שמעלים פה. מה שנקרא שותף פאסיבי. בהמשך עברתי לפורום טיולים בארץ שגם אותו ניהלתי כמה שנים. שם ניצי היתה שותפה הרבה יותר פעילה. היא יצאה המון לטיולים וכל פעם הביאה את ניחוחות הארץ. הרי הגליל. תרבויות שנחבאות פה ושם. אני שמח שכבר אז היה לי שכל לקבץ את המסלולים שאנשים מעלים לפורום (יש שם ריכוז מסלולים וגם מאגר תמונות שניצי תרמה לו תמונות מהזווית האישית הכל כך יפה שלה). ניצי עודדה אותי להמשיך. וכשניצי כותבת ומעודדת היא כותבת מכל הלב. אם היא מעודדת אותי - זה על פני שורות ארוכות, הרגשתי כאילו יש לה את כל הזמן שבעולם כדי להיות שם. כדי להיות בשביל האחר. בשביל הזולת. כאילו אין מחר. ברמה שלא תיאמן. זו פעם ראשונה בשבילי שאני מאבד ככה, חבר אינטרנטי. יש פה תחושת פספוס אבל גם תחושה אחרת. הפספוס הוא על מה שלא הספקתי. לא הספקתי להצטרף לטיולי פורום, לא הספקתי לענות למיילים. לחלק מהם עניתי במרוצה של היומיום. הרגשתי תמיד צביטה בלב שהיא מעודדת בלי סוף ואני עונה בקיצור. אבל מה לעשות... התחושה האחרת חדשה בשבילי. בניגוד לאנשים שהיו ואינם (כל כך קשה לכתב את המילה הזאת 'ואינם' על ניצי. אני כל כך רוצה להאמין שהיא עוד איפשהו שם. ושהיא תשלח פתאום מייל שמסביר ... או שאני אתעורר מהשינה ואבין שזה חלום גרוע...) אצל ניצי משהו נשאר. המתכונים שלה כאן. הלב הכל כך רחב שלה כאן. ביקשתי מאביטל שתקים כאן פינת זיכרון וירטואלית. המתכונים שלה נמצאים אצלי במאגר המחשב. חלק מהם הפכו מזמן לאורחים קבועים על שולחננו. והמילים שלה המעודדות. המנתחות. הלב הרחב הזה שתמיד ידעת שהוא נמצא שם. הסבלנות האדירה שלה גם לבשלנים מתחילנים שכמוני. הלב הזה ממשיך להיות איתנו. להפרות אותנו. המיילים נמצאים. ההודעות נשארו. רק צריך שגם היא תהיה פה. לפני חודש פלוס. כתבתי לה את המייל האחרון. היה לי הרגשה שאולי. רק אולי. אולי לא אשמע ממנה שוב. צמרמורת עוברת בי בשניות שאני כותב את זה. באמת לא שמעתי ממנה, ממך.... כתבתי לה ששמעתי שהיא חולה מאוד. כתבתי לה שאני מבקש ממנה שתיתן אות חיים אפילו הכי קטן. כתבתי לה שאני בכלל לא בטוח שהיא תקרא את המייל ההוא... ולא קיבלתי תשובה. נאחזתי בהודעות שנכתבו פה . התקווה הזאת שהכל בסדר. וזה רק משהו קטן (וזה הרי גם מה שאת נתת לי להבין, או שלא קראתי אותך נכון...) ומה זה בכלל משנה. אין לי סיום מסודר להודעה הזאת. זאת לא פרידה. אני עוד לא הפנמתי פרידה. זה בינתיים תחושות שהייתי צריך לפרוק ולא חשבתי על מקום יותר מתאים מאשר כאן, ועכשיו... תודה על האוזן אלי

ניצי שלך, ניצי שלי, ניצי של בעלה וילדיה, ניצי של רבים כל כך בפורום, גם כאלה שהיו והלכו מזמן למחוזות אחרים, השאירו את ניצי בליבם כי אי אפשר שלא. ניצי הזמינה אותי לפורום כאן במסר אישי ששלחה לי לפורום אחר, בעקבות משהו שכתבתי שם. באותה תקופה כשהצצתי לכאן הפורום נראה לי כמו משפחה מלוכדת ולא האמנתי שאוכל להשתלב בו, אצל ניצי אין צופים מהצד שמתעלמים מהם. היא "גרפה אותי" בחיבוק אחד של מחמאה, שאלה ונתנה לי להרגיש מיד שמה שיש לי לומר, הוא הדבר שלה הכי חשוב לשמוע. מאז עברו ימים רבין, נפגשנו לעיתים. התכתבנו במייל מדי פעם וגם שוחחנו בטלפון כשהיו דברים ללבן. לכאורה היכרות רופפת, ובכל זאת אני מרגישה אובדן עמוק וגעגוע אין סופי. אלי היית פה לרבים מאיתנו.

תנחומים אלי עם האובדן הענק והמשותף. בהחלט קשה.

ריגשת אותי עד דמעות!

אלי שלום, כבר כמה ימים

מאז ההודעה הקשה שהכתה בכולנו בכאב ובעצב גדול, כבר כמה ימים שאני מנסה להעלות כמה מילים על ניצי. עכשיו שקראתי את דבריך רציתי לשתף כאן את שאר החברים בכאב שלי על האובדן הבלתי נתפס בלכתה של ניצי מאיתנו. הכניסה שלי לפורום אוכל לפני הרבה שנים היתה חוויה אישית לא קלה ומאוד משמעותית בשבילי. זה לא היה קל להשתלב אז (סיפור ארוך) אבל תמיד מההתחלה, היה שם אור - ניצי, רכות - ניצי, עידוד- ניצי, הזדמנות - ניצי, חכמה - ניצי, ידע - ניצי, הומור - ניצי, אהבה לעולם, לאוכל - ניצי, חמלה - ניצי, סובלנות - ניצי ועוד ועוד. בכוונה אני מדגישה כך את שמה כי יש בה בניצי כל כך הרבה תכונות קסומות, טובות ונעימות - שזה נדיר וכל כך נעים לאהוב אותה. זכיתי להכיר אותך, לחוות איתך חוויות רוחניות מופלאות, חוויות קולינריות מדהימות ולקבל ממך ראיה חכמה ומיוחדת על החיים. היותך הגשמי יחסר לי, אך אחוש אותך אזכור אותך ואמשיך לספר עליך. באהבה רבה, אילנה.

תודה ששיתפתם גם

ושוב. היא חסרה. היא שידעה תמיד מה לומר ואיך לעודד. . . חשתי קצת חשוף כששיתפתי לבד, לקרוא אחרים זה קצת נותן תחושת חמימות.

ניצי שלך, ניצי שלי, ניצי של בעלה וילדיה, ניצי של רבים כל כך בפורום, גם כאלה שהיו והלכו מזמן למחוזות אחרים, השאירו את ניצי בליבם כי אי אפשר שלא. ניצי הזמינה אותי לפורום כאן במסר אישי ששלחה לי לפורום אחר, בעקבות משהו שכתבתי שם. באותה תקופה כשהצצתי לכאן הפורום נראה לי כמו משפחה מלוכדת ולא האמנתי שאוכל להשתלב בו, אצל ניצי אין צופים מהצד שמתעלמים מהם. היא "גרפה אותי" בחיבוק אחד של מחמאה, שאלה ונתנה לי להרגיש מיד שמה שיש לי לומר, הוא הדבר שלה הכי חשוב לשמוע. מאז עברו ימים רבין, נפגשנו לעיתים. התכתבנו במייל מדי פעם וגם שוחחנו בטלפון כשהיו דברים ללבן. לכאורה היכרות רופפת, ובכל זאת אני מרגישה אובדן עמוק וגעגוע אין סופי. אלי היית פה לרבים מאיתנו.

זה בדיוק מה שאת כתבת. בדיוק הרגשות האלה.

והתחושה הכל כך לא מובנת הזאת של החוסר. של האין. אוף...

רוצה לשפוך קצת תחושות...

אז שלום, שמי אלי. וזו בטח הולכת להיות ההודעה הכי ארוכה שכתבתי אי פעם... רק אתמול ראיתי את האסון הנורא כאן בפורום. ראיתי את זה בשעות הערב וכבר הבנתי שהולך להיות לי לילה קשה. זה היה לילה של צמרמורות, של שיטוט חסר מנוחה בבית ושל חוסר שינה. איפה שהוא לפני כעשר שנים ניהלתי את פורום דתיים חילונים כאן בוואלה. זו היתה תקופה סוערת. שינוי לעומת החרדים. הרבה בלאגן. הודעות נאצה שכמנהל פורום כמעט שברו אותי. ואז ניצי הופיעה כמעט משום מקום. התחלנו לכתוב זה בפורום של זה. היא ניסתה להרגיע אצלי ואני ניסיתי להשתלב כאן. טוב, בעיקר כצופה וכמתנסה במתכונים שמעלים פה. מה שנקרא שותף פאסיבי. בהמשך עברתי לפורום טיולים בארץ שגם אותו ניהלתי כמה שנים. שם ניצי היתה שותפה הרבה יותר פעילה. היא יצאה המון לטיולים וכל פעם הביאה את ניחוחות הארץ. הרי הגליל. תרבויות שנחבאות פה ושם. אני שמח שכבר אז היה לי שכל לקבץ את המסלולים שאנשים מעלים לפורום (יש שם ריכוז מסלולים וגם מאגר תמונות שניצי תרמה לו תמונות מהזווית האישית הכל כך יפה שלה). ניצי עודדה אותי להמשיך. וכשניצי כותבת ומעודדת היא כותבת מכל הלב. אם היא מעודדת אותי - זה על פני שורות ארוכות, הרגשתי כאילו יש לה את כל הזמן שבעולם כדי להיות שם. כדי להיות בשביל האחר. בשביל הזולת. כאילו אין מחר. ברמה שלא תיאמן. זו פעם ראשונה בשבילי שאני מאבד ככה, חבר אינטרנטי. יש פה תחושת פספוס אבל גם תחושה אחרת. הפספוס הוא על מה שלא הספקתי. לא הספקתי להצטרף לטיולי פורום, לא הספקתי לענות למיילים. לחלק מהם עניתי במרוצה של היומיום. הרגשתי תמיד צביטה בלב שהיא מעודדת בלי סוף ואני עונה בקיצור. אבל מה לעשות... התחושה האחרת חדשה בשבילי. בניגוד לאנשים שהיו ואינם (כל כך קשה לכתב את המילה הזאת 'ואינם' על ניצי. אני כל כך רוצה להאמין שהיא עוד איפשהו שם. ושהיא תשלח פתאום מייל שמסביר ... או שאני אתעורר מהשינה ואבין שזה חלום גרוע...) אצל ניצי משהו נשאר. המתכונים שלה כאן. הלב הכל כך רחב שלה כאן. ביקשתי מאביטל שתקים כאן פינת זיכרון וירטואלית. המתכונים שלה נמצאים אצלי במאגר המחשב. חלק מהם הפכו מזמן לאורחים קבועים על שולחננו. והמילים שלה המעודדות. המנתחות. הלב הרחב הזה שתמיד ידעת שהוא נמצא שם. הסבלנות האדירה שלה גם לבשלנים מתחילנים שכמוני. הלב הזה ממשיך להיות איתנו. להפרות אותנו. המיילים נמצאים. ההודעות נשארו. רק צריך שגם היא תהיה פה. לפני חודש פלוס. כתבתי לה את המייל האחרון. היה לי הרגשה שאולי. רק אולי. אולי לא אשמע ממנה שוב. צמרמורת עוברת בי בשניות שאני כותב את זה. באמת לא שמעתי ממנה, ממך.... כתבתי לה ששמעתי שהיא חולה מאוד. כתבתי לה שאני מבקש ממנה שתיתן אות חיים אפילו הכי קטן. כתבתי לה שאני בכלל לא בטוח שהיא תקרא את המייל ההוא... ולא קיבלתי תשובה. נאחזתי בהודעות שנכתבו פה . התקווה הזאת שהכל בסדר. וזה רק משהו קטן (וזה הרי גם מה שאת נתת לי להבין, או שלא קראתי אותך נכון...) ומה זה בכלל משנה. אין לי סיום מסודר להודעה הזאת. זאת לא פרידה. אני עוד לא הפנמתי פרידה. זה בינתיים תחושות שהייתי צריך לפרוק ולא חשבתי על מקום יותר מתאים מאשר כאן, ועכשיו... תודה על האוזן אלי

אלי.....

ריגשת אותי כאשר קראתי את מה שכתבת. לצערי - כושר ההתבטאות שלי לא תמיד במיטבו, קשה לי להביע בכתב את מה שאני מרגישה. ומה שכתבת "מתאים" לי בחלקו, כך ש"ברשותך" אאמץ את זה - כאילו שאני כתבתי. אין ניחומים והמחשבות רצות בראש. איך זה יתכן? בלתי נתפס. רעיה

כמוני כמוך:חלק ניכר מהדברים שרשם אלי מתאימים למצבי.

גם המיילים האחרונים שלי לניצי,לא נענו.ועדיין לא עלה בדעתי שייתכן כי המצב אבוד.ממש לא. קשה מאוד להתמודד עם תחושת ההחמצה והאובדן.

רוצה לשפוך קצת תחושות...

אז שלום, שמי אלי. וזו בטח הולכת להיות ההודעה הכי ארוכה שכתבתי אי פעם... רק אתמול ראיתי את האסון הנורא כאן בפורום. ראיתי את זה בשעות הערב וכבר הבנתי שהולך להיות לי לילה קשה. זה היה לילה של צמרמורות, של שיטוט חסר מנוחה בבית ושל חוסר שינה. איפה שהוא לפני כעשר שנים ניהלתי את פורום דתיים חילונים כאן בוואלה. זו היתה תקופה סוערת. שינוי לעומת החרדים. הרבה בלאגן. הודעות נאצה שכמנהל פורום כמעט שברו אותי. ואז ניצי הופיעה כמעט משום מקום. התחלנו לכתוב זה בפורום של זה. היא ניסתה להרגיע אצלי ואני ניסיתי להשתלב כאן. טוב, בעיקר כצופה וכמתנסה במתכונים שמעלים פה. מה שנקרא שותף פאסיבי. בהמשך עברתי לפורום טיולים בארץ שגם אותו ניהלתי כמה שנים. שם ניצי היתה שותפה הרבה יותר פעילה. היא יצאה המון לטיולים וכל פעם הביאה את ניחוחות הארץ. הרי הגליל. תרבויות שנחבאות פה ושם. אני שמח שכבר אז היה לי שכל לקבץ את המסלולים שאנשים מעלים לפורום (יש שם ריכוז מסלולים וגם מאגר תמונות שניצי תרמה לו תמונות מהזווית האישית הכל כך יפה שלה). ניצי עודדה אותי להמשיך. וכשניצי כותבת ומעודדת היא כותבת מכל הלב. אם היא מעודדת אותי - זה על פני שורות ארוכות, הרגשתי כאילו יש לה את כל הזמן שבעולם כדי להיות שם. כדי להיות בשביל האחר. בשביל הזולת. כאילו אין מחר. ברמה שלא תיאמן. זו פעם ראשונה בשבילי שאני מאבד ככה, חבר אינטרנטי. יש פה תחושת פספוס אבל גם תחושה אחרת. הפספוס הוא על מה שלא הספקתי. לא הספקתי להצטרף לטיולי פורום, לא הספקתי לענות למיילים. לחלק מהם עניתי במרוצה של היומיום. הרגשתי תמיד צביטה בלב שהיא מעודדת בלי סוף ואני עונה בקיצור. אבל מה לעשות... התחושה האחרת חדשה בשבילי. בניגוד לאנשים שהיו ואינם (כל כך קשה לכתב את המילה הזאת 'ואינם' על ניצי. אני כל כך רוצה להאמין שהיא עוד איפשהו שם. ושהיא תשלח פתאום מייל שמסביר ... או שאני אתעורר מהשינה ואבין שזה חלום גרוע...) אצל ניצי משהו נשאר. המתכונים שלה כאן. הלב הכל כך רחב שלה כאן. ביקשתי מאביטל שתקים כאן פינת זיכרון וירטואלית. המתכונים שלה נמצאים אצלי במאגר המחשב. חלק מהם הפכו מזמן לאורחים קבועים על שולחננו. והמילים שלה המעודדות. המנתחות. הלב הרחב הזה שתמיד ידעת שהוא נמצא שם. הסבלנות האדירה שלה גם לבשלנים מתחילנים שכמוני. הלב הזה ממשיך להיות איתנו. להפרות אותנו. המיילים נמצאים. ההודעות נשארו. רק צריך שגם היא תהיה פה. לפני חודש פלוס. כתבתי לה את המייל האחרון. היה לי הרגשה שאולי. רק אולי. אולי לא אשמע ממנה שוב. צמרמורת עוברת בי בשניות שאני כותב את זה. באמת לא שמעתי ממנה, ממך.... כתבתי לה ששמעתי שהיא חולה מאוד. כתבתי לה שאני מבקש ממנה שתיתן אות חיים אפילו הכי קטן. כתבתי לה שאני בכלל לא בטוח שהיא תקרא את המייל ההוא... ולא קיבלתי תשובה. נאחזתי בהודעות שנכתבו פה . התקווה הזאת שהכל בסדר. וזה רק משהו קטן (וזה הרי גם מה שאת נתת לי להבין, או שלא קראתי אותך נכון...) ומה זה בכלל משנה. אין לי סיום מסודר להודעה הזאת. זאת לא פרידה. אני עוד לא הפנמתי פרידה. זה בינתיים תחושות שהייתי צריך לפרוק ולא חשבתי על מקום יותר מתאים מאשר כאן, ועכשיו... תודה על האוזן אלי

קוראת כבר שעה ,,, ומגיבה פה ,,,

באתי הנה היום בענין בצק שמרים,,, יושבת וקוראת עוד ועוד ,,, אחורה ,, עד למילותיה האחרונות , החלושות , פה בפורום ,, פגשתי אותה לראשונה פה בפורום לפני כ 10 שנים ,, שכנעה אותי לעשות סדנת קדירות אצלנו בסטודיו אדמה ,, היתה פגישת פורום נהדרת וטעימה , ואח"כ אימצנו את הרעיון וארחנו עוד קבוצות הפכה לחברה ממש בעיקר וירטואלית ,, שנים אני פה בפורום ,, לרוב שקטה ,, עצוב ולא נתפס.

קצת באיחור הייתי אומרת

אני רק זוכרת שעוד כאשר הפורום היה חי ונושם היא חלתה לתקופה ארוכה אחרי כן הפורום כבר פחות תיפקד ואני אולי כבר לא נכנסתי ורק עכשיו כאשר אנימחפשתמסלולים פתאאום ראיתי שניצי כבר זמן רב לא איתנו אניאהבתי אותה גם מבלי להכירה פנים אל פנים וצר שכך קרה אלי,אם אתה עדיין נכנס לפורום אז אשמח שתחזור אלי המייל שלי רשום כאן עם יעקב אני לעיתים בקשר וגם עם רוני
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
אוכל
בחר
בחר