שוק העבודה משתנה: כמיליון ישראלים עובדים במקצועות המוגדרים בסיכון גבוה למחשוב בשני העשורים הקרובים. במלים אחרות — מספר גדול מבין העובדים עלולים למצוא את עצמם מחזיקים במקצועות שאין בהם צורך.

לפי דו"ח מכון טאוב, 39% משעות העבודה הנוכחיות שייכות למקצועות בעלי סיכון גבוה להיעלמות (למשל, תופרים, מוכרים טלפונים, טלרים או פקידי דלפק), 20% ברמת סיכון בינונית (ביניהם כלכלנים, היסטוריונים, עוזרי הוראה, נהגי אוטובוס ויועצים פיננסיים) ו–14% נמוכה (רופאים, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, עובדים סוציאלים וכוריאוגרפים).

עם זאת, מול הבשורה הקשה הזאת יש גם נחמה. "מספר העובדים בסיכון גבוה בישראל קטן במעט משיעורם במדינות מפותחות אחרות", קבע הדו"ח. "בארה"ב — 47% בסיכון גבוה, ובגרמניה לא פחות מ–49%. באופן לא מפתיע עובדים ללא תואר אקדמי, שהם בדרך כלל גם העניים והפגיעים ביותר, עלולים למצוא עצמם מהר יותר מול שוקת שבורה. בקרב הסובלים מבעלי רמת סיכון גבוה למחשוב ניתן למצוא 57% בקרב הלא־יהודים מול יהודים — 35%. עוד עולה מהדו"ח כי נשים בכלל המגזרים פגיעות יותר.

האמת צריכה להיאמר: מהקריה האקדמית אונו כבר אין לי הרבה ציפיות. מכל כיוון (למעט קרן האור הנקראת יובל אלבשן) מדובר במוסד שמוציא להשכלה האקדמית שם, איך נגיד את זה, פחות טוב. באונו לומדים, למשל, ראיית חשבון. ניתן היה לצפות שבמקום בו הדיקאן הוא ירון זליכה, לשעבר חשכ"ל וכוכב הסדרה מגש הכסף, יהיו רמות הצלחה גבוהות. אז זהו שלא. זליכה מקבל 90,000 שקלים בחודש ברוטו, ואולי אם היה משקיע קצת יותר בסטודנטים, במקום לקבל עוד כמה עשרות אלפי שקלים בחודש מכל ועד שהוא מייעץ לו (כולל יו"ר ההסתדרות), היו אחוזי ההצלחה בשתי הבחינות החיצוניות הנדרשות – גבוהים. הם לא. כמו שפרסמנו לאחרונה, אונו משתרכת בסוף הטבלה, שלא כמו המכון האקדמי לב (שם לומדים רק דתיים וחרדיות, בעיקר חרדיות, כמו בחלק מהקמפוסים של אונו) או המרכז האקדמי רופין, שניהם מביסים גם כמה אוניברסיטאות הוותיקות.

באונו לומדים גם משפטים, וגם אחוזי המעבר של בחינות הלשכה הם מן הנמוכים, יחסית למוסדות אחרים. דיקנית הפקולטה למשפטים היא פרופ' גבריאלה שלו, רק 150,000 שקלים בחודש ברוטו.

שוק העבודה מצדו, אינו מתעלם. "סטודנט שמגיע מאונו יתקשה להתקבל  אם יתחרה על אותו מקום מול בוגרי מוסדות אחרים", אמר לי לאחרונה מעסיק גדול, "לכל ידוע כי רמת הלימודים שם, איך נאמר זאת, אינה מן הגבוהות". המוטו של אונו, אגב, הוא המרצים הכי טובים בישראל. מול התוצאות העלובות כדאי לבדוק שוב את המסר.

לאחרונה פרסמתי את האייטם הזה – קורס מסחרי לחלוטין במכירת דירות, שניתן כקורס אקדמי, כי אחד ממרצי אונו יצר מודל מכירות לאותה חברת שיווק, ואחרי שקיבל ממנה כסף – החברה המסחרית גם מעבירה את המודל לסטודנטים, תוך שהיא מפארת את פעילותה הנדל"נית. הכי אקדמיה בעולם.

אז מאונו אין לי הרבה ציפיות, אבל אפילו גבותיי שלי הורמו כשראיתי את המודעה המכריזה על ועידת המוסיקה הבינלאומית של הקריה האקדמית, במהלכה מתקיים פאנל משונה במיוחד– השם הוא "המדינה ואני", המנחה היא רינה מצליח, והמשתתפים שימו לב – שר האוצר משה כחלון, רוני בראון, יוסי שרעבי, יוסי גיספן, יוריק בן דוד, ולקינוח יענקל'ה מנדל.

על מה בדיוק עומד לדבר שר האוצר, זה שכל יוקר המחיה ומשבר הדיור על ראשו, בכנס מוסיקה? ואם כבר מושיבים את כל האנשים המכובדים האלה, שבאמת יש להם קשר כזה או אחר  למוסיקה - למה הזמינה הקריה האקדמית אונו את שר האוצר לשבת בפאנל הזה במקום, נגיד, שרת התרבות?

התשובה לשאלה הזו ברורה – טוב ששר האוצר ידבר בכנס שלך. על מה? לא באמת חשוב. השאלה היותר חשובה בעיני, היא למה השר הסכים לשבת בפאנל המוזר הזה.

פניתי ללשכתו כדי להבין האם השר כחלון כבר פתר את הבעיות הקריטיות שעל ראשו, ובזמן הפנוי שנותר לו, הוא כבר פותר בעיות של אחרים. מלשכת השר לא נמסרה תגובה.