השתכללות הבדיקות הגנטיות מאפשרת כיום מגוון של שיטות: אבחון טרום-לידתי (בדיקת מי שפיר, סיסי שלייה), איתור נשאים בבדיקה גנטית, שימוש בתאי זרע או ביצית איכותיים ("בנק זרע סלקטיבי"), ואבחון טרום-הפרייתי (pre-implantation) במקרים של הפריה מלאכותית ("תינוקות מבחנה"). שתי השיטות הראשונות נפוצות מאוד בישראל, שקיימים בה  16 בנקי זרע וחלק מתוכם מאפשרים  בחירת תכונות הרצויות ליילוד.

אבחוני טרום-הריון  וטרום-לידה

מעניין לבדוק את הרקע התרבותי לפופולריות של האבחון הטרום-הריון   וההריוני (טרום-לידה ) בישראל.  כפי שהזכרתי בהקדמה, לדעתי "הגוף הנבחר" מספק מסגרת תרבותית למיון ולאיבחון הגנטי.  פרופ' גדעון בך, ראש המחלקה לגנטיקה אנושית  בבית חולים הדסה עין-כרם  טוען בראיון אישי ( 7.11.00), שבעולם אין אח ורע לרצונם  של האנשים  בארץ  לעבור את כל הבדיקות לפני ובמהלך ההריון. לדבריו, "הלהיטות הישראלית קשורה לרצון לקבל גוף מושלם". מעורבות המדינה מורגשת מאוד בסבסוד הבדיקות (חלק מסל הבריאות) וריכוז של סקרים גנטיים ספציפיים כדוגמת הסקר למחלת  הטיי זקס.

א. בחירה ומיון של תינוקות נערכים כחלק משימוש  באבחון טרום-הריון  וטרום-לידה, ולאחר הלידה נמשכים בתגובותיהם של הורים לגוף של תינוקם הנולד.  ב. מיון של חיילים לפי קריטריונים גופניים.   ג. מיון של גופות במכון לרפואה משפטית באבו-כביר – מקרה ספציפי שיוביל בהמשך גם לנושא  הכללי של  המיון הסימבולי של גופות הנופלים באמצעות מנגנוני-שיח קולקטיביים של הנצחה. מקרים אלה לקוחים מתחומים שונים, אך כולם מציגים את מרכזיותו של “הגוף הנבחר”. כל המקרים  שיובאו מדגימים את תהליכי ההדרה וההכלה שדרכם משליט הגוף הציבורי את רצונו על הגוף הפרטי. "מחזור החיים"  של “הגוף הנבחר” מתחיל בהריון ובלידה, שם הוא עובר שני שלבים של בחירה/מיון: טרום-לידה ולאחר הלידה. המסלול ממשיך דרך גיל ההתבגרות, מגיע לשיאו בגיוס  לצבא ובבגרות הנקנית דרך השירות  הצבאי, ומסתיים במוות.

לצורך הניתוח אתרכז  בארבע דוגמאות מרכזיות, המוצגות בהתאם למקומן היחסי במחזור החיים. מיון של "גופים נבחרים" מתרחש בתחנות מרכזיות  במהלך מחזור החיים הישראלי. בפרק זה בחרתי להתמקד בבארבע תחנות עיקריות: הריון (טרום לידה), לידה , צבא, ומוות.

בפרק זה אני שואלת מה משמעות הדבר להיות "נבחר" בישראל, וכיצד מתרחש תהליך הבחירה של הגוף. תחבושת הראש של גרזון – הסטיגמטה של החייל הפצוע – מייצגת מאגר של סמנים גופניים המגלמים גבריות בארץ “הגוף הנבחר”. כמו הבלורית של הפלמ"חניק, התחבושת מסמנת בחרות. אולם התחבושת מסתירה גם צד אפל שאינו נראה לעין המתבונן. חלקו הראשון של פרק יתמקד בצד האחר – בתחבושת – בכיסוי והעלמת גופים  שאינם תואמים את הציפיות החברתיות. במילותיו של פוקו, “הגוף הנבחר” ייבחן כאן כשיח של נרמול.

התודעה הגברית העצימה את ה"רציונליות" כמושג מפתח על חשבון אספקטים אחרים של המציאות, כגון "אמוציונליות". האמוציות נתפסו, באופן מסורתי, כאלמנט  נשי. נשים הוגדרו (על-ידי גברים) כרגשניות יותר ולכן גם נוטות יותר ל"היסטריה". ראוי לשים לב לכך שפירוש המילה היוונית "היסטריה" הוא למעשה "רחם"; גם כאן מייצג הקשר הלשוני (רחם=היסטריה) את החיבור בין גוף , מגדר ואידיאולוגיה.

למחקרים פמיניסטיים המייצגים את המוטו "לכתוב גוף", ראו את Game (1991); Braidoti (1994); Cixous (1986); Irigaray (1985).. "הלוגוצנטריות של הרציונליות הגברית" הוא ביטוי הלקוח מן הכתיבה הפמיניסטית. הכוונה במונח "לוגוצנטריות" היא שלכל אידיאולוגיה יש שפה משלה, שפה היוצרת את התודעה תוך שימוש במלים מסוימות. 

למעשה תוכנו  של ביטאון שנת 1989 כלל בעיקר מכתבי תגובה על  האלבום ועל כתבתו של שגב. במבט לאחור נראה כי שגב הציב מול חברי יד לבנים מעין אתגר שאיחד אותם מולו. תגובותיהם משרטטות את גבולות תמונת העולם של הארגון וחבריו. גם כאן מבוטאים הטיעונים באמצעות  הגוף. לדוגמא: "מר שגב רואה בכל אנדרטה סלע קר… אני רואה בכל אנדרטה דגל.. אנוכי נושם גבורה מאנדרטאות אלה…. להמשך העמידה הזקופה".

 ב- 1989 העניק  משרד הביטחון  למשפחות השכולות, לרגל יום הזיכרון, אלבום שכלל תצלומים של אנדרטאות שהוקמו בעקבות המלחמות בישראל. תום שגב, עיתונאי והיסטוריון, סקר את האלבום בטורו השבועי בעיתון הארץ (19.5.89). הסקירה הוכתרה בשם "קטלוג המקברה הישראלי". שגב האשים את האלבום בפטישיזם לאומני מן הסוג שגיאורג מוסה (1990) ראה בבתי קברות צבאיים בגרמניה. התקפתו של שגב גררה מטר של מכתבי תגובה שפורסמו מעל דפי הביטאון של יד לבנים. 

חוקרי החברה הזניחו את נושא האטרקטיביות (סטון, 1962). נראה שהזנחה זו נבעה מחשש שהוראה בהשפעתה של ההופעה החיצונית על פעולות הגומלין שלנו ועל החלטותינו תשמע ככפירה בעקרונות הדמוקרטיה (ברשד וולסטר, 1974).

להמשך קריאה ומעבר לאתר של מאירה וויס.